מסכת פסחים, פרק י, שיעור 43
עתה מבאר הרי"ף את דינם של מים שספגו את טעמם של שִׁמְרֵי היין: וּשְׁמָרִים של יין, דְּרָמָא עֲלַיְהוּ מַיָּא – שמזג עליהם מים, אַף עַל גַּב דְּאִית בְּהוּ [-שיש בהם] טַעַם יַיִן, לֹא מְבָרְכִין עֲלַיְהוּ – אין מברכים עליהם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, דְּאַמְרִינָן – שכך התבאר בגמרא (ב"ב צז.), בְּעָא מִינֵּיהּ רַב נַחְמָן מַרַבִּי חִיָּיא – שאל רב נחמן את רבי חייא שאלה זו, שְׁמָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן, מַהוּ – מה מברכים עליהם. אָמַר לֵיהּ רבי חייא, מִי סָבַרְתְּ חַמְרָא הוּא – וכי סבור אתה שדין מים אלו כדין יין, קִיּוּהָא בְּעָלְמָא הוּא – אין זו אלא זיעה של היין, הנותנת טעם במים, אך אין לשמרים אלו דין יין, ומברכים עליהם 'שהכל נהיה בדברו'.
שנינו במשנה, 'ערבי פסחים סָמוּךְ לְמִנְחָה לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בדין זה, ומבארת, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכָל מַצָּה אֲכִילָה גַּסָּה – שמא יבא לאכול את המצה בלילה כשהוא כבר שבע מאד, ואוכל רק בדוחק, ובאופן כזה אינו מקיים מצוות אכילת מצה.
אָמַר רַב אַסִי, אף שאסרו חכמים לאכול סמוך למנחה, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא בְּמִינֵי תַּרְגִּימָא, פֵּרוּשׁ 'מְטַבֵּל' היינו מְטַפֵּל, כְּלוֹמַר, מַעֲבִיר – מחליף את פִּתּוֹ בְּמִינֵי תַּרְגִּימָא, כְּגוֹן פֵּירוֹת וְקִטְנִיוֹת וּכְיוֹצֵא בָּהֶן, שאינם משביעים, ויוכל לאכול את המצה בלילה לתאבון. רַבִּי צָדוֹק היה מְטַבֵּל בְּיַרְקֵי – אוכל ירקות בערב פסח, לפי שאינם משביעים. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, הַשַּׁמָּשׁ שמכין את המאכלים בערב פסח, מְטַבֵּל בִּבְנֵי מֵעַיִם – רשאי לאכול את בני המעיים, שזהו מאכל שדרך השמש לאוכלו, וְגם נוֹתֵן מהם לִפְנֵי הָאוֹרְחִים המנויים על קרבן הפסח ללילה, כיון שאין בכך כדי שביעה, ואדרבה, אכילה מועטת זו מעוררת את התאבון, ויאכלו בלילה מצה לתאבון. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָבָר, שאכילה מועטת מעוררת את התאבון וגוררת אכילה מרובה, יש זֵכֶר [-רמז] לַדָּבָר בפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ד ג) 'נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים', כלומר, עליכם לחרוש את הקרקע כדי שתיפתח מעט, ואז תוכל לקבל את הזרעים, וכן האדם האוכל מעט נפתחים בני מעיו, ומתעורר לאכול יותר.
רָבָא, הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּפִסְחָא – היה שותה יין בכל ערב הפסח, כִּי הֵיכִי דְּגָרֵיר לֵיהּ לְלִבֵּיהּ – כדי שיעורר הדבר את ליבו לאכילה, כִּי הֵיכִי דְּתִתְהֲנֵי לֵיהּ מַצָּה לְאוּרְתָא – כדי שיאכל בלילה את המצה לתאבון.
שנינו במשנה, 'וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב'. אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, מַצָּה הנאכלת בליל פסח, צְרִיכָה הֲסֵבָה – יש לאוכלה בהסבה, כיון שהיא נאכלת זכר ליציאה לחירות, שיצאו במהירות ולא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ הבצק שבידם. מָרוֹר הנאכל בליל פסח, לֹא צָרִיךְ הֲסֵבָה, שהרי הוא נאכל זכר לעבדות והשעבוד, ואין לאוכלו דרך חירות. יַיִן – ארבע כוסות יין שתקנו חכמים בליל פסח, מביאה הגמרא שתי מימרות בשם רב נחמן, אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ – יש שאמרו משמו דְּרַב נַחְמָן, שהיין צָרִיךְ הֲסֵבָה. וְאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ – ויש שאמרו משמו דְּרַב נַחְמָן, שהיין לֹא צָרִיךְ הֲסֵבָה. אומרת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין כאן מחלוקת בין שתי המימרות, הָא בִּתְרֵי כָּסֵי קַמָּאֵי – מימרא אחת עוסקת בשתי הכוסות הראשונות, וְהָא בִּתְרֵי כָּסֵי בַּתְרָאֵי – והמימרא האחרת עוסקת בשתי הכוסות האחרונות. אָמְרֵי לָהּ לְהַאי גִּיסָא – יש שאמרו זאת לצד זה, שרק האחרונות טעונות הסיבה, וְאָמְרֵי לָהּ לְהַאי גִּיסָא – ויש שאמרו זאת לצד השני, שרק הראשונות טעונות הסיבה. ומבארת הגמרא, אָמְרֵי לָהּ לְהַאי גִּיסָא, דתְּרֵי כָּסֵי בַּתְרָאֵי בָּעֵי הֲסֵבָה – שרק שתי הכוסות האחרונות טעונות הסבה, דְּהָוֵי לָן חֵרוּת – כיון ששותים אותן לאחר שכבר מספרים בסדר ההגדה את היציאה לחירות, וממילא שותים אותן דרך חירות, אבל בִּתְרֵי כָּסֵי קַמָּאֵי – בשתי הכוסות הראשונות לֹא בָּעֵי הֲסֵבָה, דְּאַכַּתֵּי לֹא הָוְיָא לָן חֵרוּת – כיון שעדיין לא הגיעו בסיפור ההגדה ליציאה לחירות, דְּאַכַּתֵּי עֲבָדִים קָאַמְרִינָן – שהרי עדיין אומרים אנו 'עבדים היינו לפרעה במצרים' וסדר ההגדה, העוסק בשעבוד ישראל במצרים. וְאָמְרֵי לָהּ לְהַאי גִּיסָא דתְּרֵי כָּסֵי קַמָּאֵי בָּעוּ הֲסֵבָה – שתי הכוסות הראשונות נשתות בהסבה, דְהַהִיא שַׁעֲתָא הָוְיָא לָן חֵרוּת – כיון ששותים אותן על סדר ההגדה, שמספרים בה על היציאה לחירות. תְּרֵי כָּסֵי בַּתְרָאֵי לֹא בָּעֵי הֲסֵבָה – אבל שתי הכוסות האחרונות אינן טעונות הסבה, כיון שאינן שייכות לאמירת ההגדה אלא לאמירת ההלל וברכת המזון, דְּמַאי דַּהֲוָה הֲוָה – ומה שהיה, היה, ואין שייכות בין היציאה לחירות לשתיית כוסות אלו, וממילא אין צריך לשתותן בהסיבה דרך חירות.
פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהַשְׁתָּא דְּאִיתְּמַר הֲכִי וְאִיתְּמַר הֲכִי – ועתה, שיש אומרים לשתות את שתי הכוסות הראשונות בהסבה, ויש אומרים לשתות את שתי הכוסות האחרונות בהסבה, כֻּלְּהוּ צְרִיכֵי הֲסֵבָה – יש לשתות את כל ארבע הכוסות בהסבה.
עתה מבררת הגמרא את אופני ההסבה הראויים: פְּרַקְדָּן – השוכב על גבו, ופניו למעלה, לֹא שְׁמֵיהּ הֲסֵבָה – אין זו נחשבת הסיבה הראויה, וכן הֲסָבַת יָמִין – המיסב על ימינו, לַאו שְׁמֵיהּ הֲסֵבָה, כיון שאינו יכול להשתמש ביד ימינו כדי לאכול. וְלֹא עוֹד – ולא זו בלבד שהאוכל מצה כשהוא שוכב פרקדן אינו יוצא בכך ידי חובת הסבה, אֶלָּא עוד יש בכך חשש סכנה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט – שמא יקדים ויכנס המאכל לקנה של הנשימה, ולא לושט המוליך את המאכל למעיים, וְאָתֵי לִידֵי סַכָּנָה – ויבוא לידי סכנת חנק.
מבררת הגמרא מי הם החייבים בהסבה: אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסֵבָה, לפי שאין דרך נשים לאכול בהסבה. וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא, שדרכה להסב, צְרִיכָה הֲסֵבָה. בֶּן היושב אֵצֶל אָבִיו, צָרִיךְ הֲסֵבָה, ואף שחייב הבן לירא מאביו, מכל מקום נח לאב שבנו ישב דרך הסבה, והוא מוחל על כך (מאירי).
מסתפקת הגמרא, תַּלְמִיד היושב אֵצֶל רַבּוֹ, מַאי – מה דינו, האם צריך הוא להסב, או שאינו צריך להסב, מפני יראת רבו. פושטת הגמרא, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך, דְּאָמַר אַבַּיֵּי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי מַר – כאשר היינו לומדים תורה אצל רבה, הֲוָה זָגֵינַן אַבִּרְכֵּי דַּהֲדָדֵי – היה כל אחד מאיתנו מיסב על ברכיו של חבירו. כִּי אֲתְאָן לְבֵי רַב יוֹסֵף – כאשר באנו ללמוד אצל רב יוסף, אָמַר לָן – אמר לנו רב יוסף, לֹא צְרִיכִיתוּ – אינכם צריכים להסב בפני, דְּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם, ואין דרך לישב בהסבה, דרך חירות, בפני מי שמתייראים ממנו.
מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שַׁמָּשׁ מַאי – מה דינו של השמש, היושב בסעודה עם בעל הבית, האם צריך הוא להסב. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא דְצָרִיךְ הֲסֵבָה.
(ספר יוחסין)
