מסכת פסחים, פרק י, שיעור 50

שנינו במשנה, 'מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא אותה 'גְּנוּת'. אָמַר רַב, 'מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה היו אבותינו'. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, 'עֲבָדִים היינו לפרעה במצרים'. פוסק הרי"ף: וְהָאִידְּנָא עָבְדִינַן כְּתַרְוַיְיהוּ – ועתה אנו נוהגים כשניהם, ואומרים את שני הדברים. [ו'מסיים בשבח' גם כשתי הדעות, שמספר שהוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים, ושקירבנו לעבודתו].

משנה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם [-על שם] שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם – שדילג ה' עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בזמן מכת בכורות, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל' וגו'. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א יד) 'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה'. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ ישראל ממצרים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ' וגו'. ואומר, 'לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּיבִין לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר וּלְבָרֵךְ לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ', ומתחיל באמירת פרקי ההלל, ואינו מסיימם עתה, אלא לאחר הסעודה.

מבררת המשנה, עַד הֵיכָן בפרקי ההלל הוּא אוֹמֵר קודם הסעודה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד (תהלים קיג ט) 'אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד (שם קיד ח) 'חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם'. וּלאחר פרקי הלל אלו חוֹתֵם בִּגְאוּלָה – בברכת 'ברוך אתה ה' גאל ישראל'. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, כך הוא אומר בסיום ההגדה, 'אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכוֹל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר', וְאֵינוֹ חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אומר את הנוסח כדברי רבי טרפון, ומוסיף ואומר 'כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ, וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים שֶׁהִגִּיעַ דָּמָן עַל קִיר מִזְבְּחֶךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאוּלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ, בָּרוּך אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל'. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

גמרא

שנינו במשנה בנוסח הברכה 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו', כלומר, שאם לא היה הקדוש ברוך הוא גואל את אבותינו, אף אנו היינו נשארים משועבדים במצרים. אָמַר רָבָא, וְצָרִיךְ שֶּׁיֹּאמַר את הפסוק (דברים ו כג) 'וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ' וגו', ועל ידי אמירת פסוק זה מראה האדם שהוא מרגיש ש'אותנו' הוציא ה' ממצרים (רשב"ם).

וְאָמַר רָבָא, כאשר אומר האדם 'פסח מצה ומרור' כדברי רבן גמליאל במשנתנו, באמירת 'מַצָּה' צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ ולהראותה למסובים. וכשאומר 'מָרוֹר' צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ את המרור. אבל כשאומר בָּשָׂר של פסח, אֵין צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַ את התבשיל של הבשר שמניחים לפניו, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בטעות 'בָּשָׂר זֶה לַפֶּסַח', וְנִרְאֶה כְּאוֹכֵל קֳדָשִׁים בַּחוּץ.

שנינו במשנה, 'וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה'. אָמַר רָבָא, בסיום ברכות קְרִיאַת שְׁמַע שבשחרית, וְהַלֵּילָא – ובברכה שבסיום ההלל, אומר לשון 'גָּאַל יִשְׂרָאֵל'. אבל בברכת גאולה דִצְלוֹתָא – שבתוך תפילת שמונה עשרה, אומר 'גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שיש שינוי בלשון הברכה שבשמונה עשרה. ומבארת, רַחֲמֵי אִינוּן – בקשת רחמים היא זו, שיגאלנו ה', ולכן אין אומרים זאת בלשון עבר, 'גאל ישראל', אלא בלשון 'גואל ישראל', שזו לשון הווה, ויש בכך בקשה שיגאלנו ה' כעת.

מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין דומה: אָמַר רַבִּי זֵירָא, נוסח הברכה דְּקִידּוּשָׁא – שבקידוש, הוא 'אשר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו', שזו הודאה לשעבר. אך נוסח הבקשה דִּצְלוֹתָא – שבתפילה, הוא 'קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ', מַאי טַעְמָא, כיון שהתפילה רַחֲמֵי אִינוּן – בקשת רחמים היא, לכן אומרים זאת בלשון בקשה.

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין נוסח הקידוש: אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, וְצָרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם של כל שבת, בין בקידוש שבתפילה ובין בקידוש שעל הכוס, והטעם לכך, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, לגבי חג הפסח 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' (דברים טז ג), וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, לגבי שבת 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' (שמות כ ח), ויש ללמוד בגזירה שוה, שכשם שהזכירה שבפסח היא זכירת יציאת מצרים, אף הזכירה שבשבת היא זכירת יציאת מצרים.

מימרא נוספת בענין דומה: אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, לגבי הזכרת מלכות בית דוד, נוסח הברכה דִצְלוֹתָא – שבתפילה, הוא 'מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה', אך אין חותמים 'מגן דוד', כיון שכבר חתמנו בלשון 'מגן אברהם', ואין חותמים שתי ברכות בנוסח דומה. אמנם נוסח חתימת הברכה דְּאַפְטַרְתָּא – שבברכת ההפטרה, הוא 'מָגֵן דָּוִד'. ומבארת הגמרא, נאמר בנבואת נתן הנביא לדוד המלך 'וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל, כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ' (שמואל ב, ז ט), תָּנֵי – שנה רַב יוֹסֵף, זֶה שֶׁאוֹמְרִים 'מָגֵן דָּוִד', ו'כשם הגדולים אשר בארץ' היינו כמו אברהם אבינו, שחותמים בשמו, 'מגן אברהם'.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, נאמר בפסוק שאמר ה' לאברהם אבינו (בראשית יב ב) 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה', וכך יש לדרוש את הפסוק, 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל', זֶה שֶׁאוֹמְרִים בתפילה 'אֶלהֵי אַבְרָהָם'. 'וַאֲבָרֶכְךָ', זֶה שֶׁאוֹמְרִים 'אֶלהֵי יִצְחָק'. 'וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ', זֶה שֶׁאוֹמְרִים 'אֶלהֵי יַעֲקֹב'. יָכוֹל אתה לסבור שיְהוּ חוֹתְמִין בְּכוּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'וֶהְיֵה בְּרָכָה', בְּךָ [-באברהם] חוֹתְמִין, וְאֵין חוֹתְמִין בְּכוּלָּן. אָמַר רָבָא, אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא – מצאתי לזקנים שבעיר פומבדיתא, דְּיָתְבֵי וְקָאָמְרֵי בְּשַׁבְּתָא – שהיו יושבים ואומרים בנוסח הברכות שבשבת, בֵּין בִּצְלוֹתָא בֵּין בְּקִדּוּשָׁא – בין בתפילה ובין בקידוש נוסח 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת'. ובְּיוֹמָא טָבָא – וביום טוב היו אומרים בֵּין בִּצְלוֹתָא בֵּין בְּקִדּוּשָׁא – בין בתפילה ובין בקידוש, נוסח 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים'. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.