מסכת פסחים, פרק י, שיעור 52

כפי שהתבאר, יש לאכול בתחילת הסעודה מצה שמורה לשם מצוות אכילת מצה, ומברכים עליה 'על אכילת מצה', ובסוף הסעודה אוכל כזית מצה שמורה זכר לקרבן פסח, ואחר כך אסור לאכול כלום. מבררת הגמרא, וְהֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ כּוּלָּהּ סְעוּדְתָא מִמַּצָּה דְּמִינַּטְרָא – ובאופן שאין לאדם כדי סעודה שלימה ממצה שמורה, אֶלָּא כַּזַּיִת בִּלְחוֹד דְּמִינְּטַר הוּא דְּאִית לֵיהּ – אלא יש לו רק כזית אחת של מצה שמורה, אָכֵיל בְּרֵישָׁא מֵהַאיךְ דְּלֹא מִינְּטַּר – אוכל תחילה מצה שאינה שמורה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא, וּלְבַסּוֹף, אחר שסיים את הסעודה, מְבָרֵךְ עַל כַּזַּיִת דְּמִינְּטַר [-כזית מצה שמורה] ברכת לֶאֱכוֹל מַצָּה, וְאָכֵיל, וּמְבָרֵךְ אַמָּרוֹר, וְאָכֵיל, וְהָדַר כָּרֵיךְ מַצָּה וּמָרוֹר – ואחר כך כורך מצה ומרור יחד, זכר למקדש, וְאָכֵיל בְּלֹא בְּרָכָה [ואף שנקט הרי"ף אופן שאין לו אלא כזית מצה שמורה, יכול לכרוך במצה שאינה שמורה, כיון שאין זה אלא מנהג. או שכוונת הרי"ף היא שאין לו אלא כדי צרכו בצמצום, והיינו שני שיעורי כזית]. והראיה לכך שיכול לאכול את המצה השמורה אחר שאכל מצות שאינו יוצא בהן ידי חובה, אף שאינו אוכלה לתאבון, כדי שתאכל מצת המצוה באחרונה, דְּתַנְיָא בברייתא, הַסּוּפְגָּנִין וְהַדּוּבְשָׁנִין וְהָאִיסְקְרִיטִין, שהן מיני 'מצה עשירה' שאין יוצאים בהם ידי חובה בפסח, אָדָם מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מֵהֶן – רשאי לאכול מהם כמה שירצה, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה.

וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא בְּלֵילֵי פִּסְחָא – ומי שאין לו יין בליל פסח, מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא – רשאי לקדש על הפת, כלומר על המצות, מִידֵי דְּהֲוָה אַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – כמו בשאר שבתות וימים טובים. וְהֵיכִי עָבֵיד – וכיצד ינהג, שָׁרֵי בְּרֵישָׁא הַמּוֹצִיא – מתחיל בברכת המוציא על המצה, וּבָצַע לָהּ לְרִיפְתָּא – ובוצע את המצה ועדיין אינו אוכל, וּמַנַּח יָדֵיהּ עִילָּוֵיהּ עַד דְּגָמַר קִדּוּשָׁא – ומניח את ידו על המצה עד סיום ברכת הקידוש [כשם שאוחזים בכוס היין כשמקדשים עליו], וּבָתַר דְּגָמַר קִדּוּשָׁא – ולאחר שסיים את ברכת הקידוש מְבָרֵךְ 'לֶאֱכוֹל מַצָּה', וְאָכֵיל – אוכל מצת מצוה, וְהָדַר מַטְבִּיל בִּשְׁאָר יַרְקֵי – ואחר כך אוכל ירק מטובל, וְעָקַר לְהוּ לִפְתוֹרָא – ומסלק את השולחן ממקומו כדי שישאלו התינוקות, וּבָתַר הָכֵי – ואחר כך אוֹמֵר מַה נִּשְׁתַּנָּה, וְכוּלָּהּ [-ואת כל סדר ה]הַגָּדָה עַד ברכת גָּאַל יִשְׂרָאֵל, וּמְבָרֵךְ אַמָּרוֹר, וְאָכֵיל. וְהָדַר כָּרֵיךְ – ואחר כך כורך מַצָּה וּמָרוֹר, וְאָכֵיל בְּלֹא בְּרָכָה.

וּמַאן דְּבָעֵי לְבָרוֹכֵי בִּתְרֵי וּתְלָתָא בָּתֵּי – ואדם שרוצה לערוך את הסדר בשנים או שלשה בתים, עבור בני אדם שאינם יודעים כיצד לברך, הֵיכִי עָבֵיד – כיצד יעשה, מְבָרֵךְ בְּרֵישָׁא בְּבֵיתָא דִּילֵיהּ – מברך תחילה בביתו את ברכת הקידוש, וְאָכֵיל כָּל מַאי דְצָרִיךְ – ואוכל כל מה שהוא צריך כסדר שתקנו חכמים, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְהָדַר מְבָרֵךְ לְכָל חַד וְחַד בְּבֵיתֵיהּ – ואחר כך מברך לכל אחד ואחד בביתו את ברכת הקידוש, וְשָׁתֵי אִינְהוּ כָּסֵי דְּקִדּוּשָּׁא וְאַגַּדְתָּא – והשומעים שותים את כוסות הקידוש וההגדה, וְאָכְלֵי מַצָּה וְיַרְקֵי – ואוכלים מצה וירקות, וְאִיהוּ לֹא אָכֵיל בַּהֲדַיְיהוּ וְלֹא מִידֵי – והוא עצמו אינו אוכל איתם כלום, אלא מיד אחרי הקידוש הוא הולך וְשָׁבֵיק לְהוּ לְמִגְמַר סְעוּדָתַיְיהוּ – ומשאיר אותם לגמור לבדם את סעודתם, וּמְבָרְכֵי אִינְהוּ – והם מברכים בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְהָדַר אָזִּיל לְבֵיתָא אַחֲרִינָא – ואחר כך הולך לבית אחר, וְעָבֵיד הָכִין – ועושה כך, כסדר שהתבאר לעיל, וְכֵן לְכָל בֵּיתָא וּבֵיתָא – וכן עושה בכל בית ובית, וּלְבַסּוֹף אָזִּיל לְבֵיתֵיהּ – ובסוף כל הסדרים הולך לביתו, וְגָמַר הַלֵּילָא – וגומר את ההלל, וְשָׁתֵי כָּסָא דְּהַלֵּילָא – ושותה את הכוס הרביעית של ההלל.

ומבאר הרי"ף מהיכן יש ללמוד שרשאי האדם לברך ברכות שאינו חייב בהן כדי להוציא אחרים ידי חובתם: דְּגַמְרִינָן לְהָא מִילְּתָא מֵהָא דְּתַנְיָא – ויש ללמוד דין זה ממה ששנינו בברייתא (ר"ה כט.), כָּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא האדם ידי חובתו, כגון שבירך על שמיעת קול שופר, חוזר ומוֹצִיא אחרים ידי חובתם על ידי שמברך להם ברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה לזה, חוּץ מִבִּרְכַּת הַלֶּחֶם וּבִרְכַּת הַפֵּירוֹת, שהן ברכות שאינן חובה על האדם, שלא נתקנו אלא כאשר רוצה האדם לאכול, ובדבר שאינו חובה לא שייכת ערבות, שֶׁרק אִם לֹא יָצָא בעצמו, ובא לברך כדי לאכול בעצמו, מוֹצִיא גם אחרים. וְאִם כבר יָצָא ידי חובתו אֵינוֹ מוֹצִיא – אינו רשאי לברך עבור אחרים. וּבָעֵי – והסתפק האמורא רַחְבָה, בִּרְכַּת הַלֶּחֶם שֶׁל מַצָּה, שֶׁהִיא 'הַמּוֹצִיא', וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁל קִידּוּשׁ הַיּוֹם, שֶׁהִיא 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', מַהוּ – מה דין ברכות אלו לגבי הוצאת אחרים ידי חובה, אחרי שכבר יצא בעצמו, וצדדי הספק, האם כֵּיוָן דְּחוֹבָה הוּא – כיון שהאחרים חייבים לברך ברכה זו כדי שיוכלו לקיים את המצוה, מַפִּיק – יכול הוא להוציאם ידי חובה, אף שכבר בירך בעצמו. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, בְּרָכָה לַאו חוֹבָה – הרי זהו מין ברכה שבדרך כלל אינו חובה על האדם, ולא נתקן לשם מצוה, ואף שעתה נצרכת ברכה זו לקיום המצוה, אינו יכול לברכה עבור אחרים. וּפַשְׁטִינָן לָהּ – ופשטה הגמרא את הספק מֵהָא – מכך דְּאָמַר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי – כשהיינו נמצאים אצל רַב פָּפָּא, הֲוָה מְקַדֵּשׁ לָן – היה מקדש עבורנו, וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲרִיסֵיהּ מִדַּבְרָא – ובשעה מאוחרת יותר, כשהיה אריסו חוזר מהשדה, הָדַר מְקַדֵּשׁ לֵיהּ – היה חוזר ומקדש עבורו. וְשַׁמְעִינָן מִינֵּהּ – ויש לנו ללמוד ממעשה זה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבֵּירֵךְ לְעַצְמוֹ 'הַמּוֹצִיא' עַל הַמַּצָּה שֶׁהִיא חוֹבָה, והיינו בלילה ראשון של פסח, כִּי אִיכָּא מַאן דְּלֹא שָׁמַע וְלֹא נָפִיק יְדֵי חוֹבָתֵיהּ – כאשר יש מי שלא שמע עדיין את הברכה, הָדַר וּמְבָרֵךְ לֵיהּ – חוזר ומברך עבורו, בֵּין ברכת הַמּוֹצִיא ובֵין ברכת עַל אֲכִילַת מַצָּה, ואם עדיין לא אכל הלה מרור, מברך עבורו בֵּין ברכת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, ובֵין ברכת עַל אֲכִילַת מָרוֹר, בֵּין בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן על קידוש היום בכל שבת או יום טוב, כּוּלְהוּ חַד טַעֲמָא אִינוּן – בכל אלו יש טעם אחד, כיון דְמִצְוָה נִינְהוּ – שהרי כעת יש מצוה באכילה זו, וְכֵן הֲלָכָה.

ממשיך הרי"ף בדינו של אותו אדם שעורך את סדר ליל פסח בכמה בתים: וְאִיהוּ – ואותו אדם עצמו, שהולך מבית לבית לקדש ולברך, כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לֵיהּ – כיון שהוא כבר בירך בביתו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא לִיטְעוֹם מִידִי – אסור לו לטעום כלום, דְקַיְימָא לָן – שהרי אנו פוסקים להלכה דְאֵין מַפְטִירִין לְאַחַר מַצָּה אֲפִיקוֹמָן – שאסור לאכול דבר אחרי אכילת מצת האפיקומן. וְאִי בָּעֵי לְאַקְדוּמֵי לְהַנְהוּ בָּתֵּי בְּרֵישָׁא – ואם הוא רוצה להקדים וללכת לאותם בתים בתחילה, קודם שהוא עורך את הסדר בביתו, וּמְבָרֵךְ לְהוּ – ומברך עבורם את ברכות הקידוש, לֹא אָכֵיל וְלֹא טָעֵים מִידִי בַּהֲדַיְיהוּ – לא יאכל ולא יטעם עמהם כלום, שהרי אינו מתכוין לצאת ידי חובה בעצמו ואסור לטעום כלום קודם הקידוש שהוא יוצא בו ידי חובה [ואם יכוין לצאת יצטרך לאכול כזית מצה, שאין קידוש אלא במקום סעודה, ויצטרך גם לברך ברכת המזון באותו מקום (מג"א ומשנ"ב)], וְהָדַר לְבֵיתֵיהּ – וחוזר הוא לביתו, וּמְקַדֵּשׁ. הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לעשות כן, וְשַׁפִּיר דָּמֵי – וטוב הדבר.