מסכת ראש השנה, פרק א, שיעור 6

אָמַר רָבָא, כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, שאינו מדקדק למדוד מידה כנגד מידה לאותם המצערים אותו, אלא עובר וממשיך הלאה ומניחם כך, מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו – אין מידת הדין מדקדקת אחרי פשעיו, אלא מניחה אותם והולכת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז יח) 'נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע', ויש לדרוש, לְמִי הקדוש ברוך הוא נוֹשֵׂא (-מוחל) עָווֹן, לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

נאמר בפסוק (שמות לד ו) 'וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב – אם לא שנאמר הדבר בפירוש בפסוק, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, וכך הוא פירוש הפסוק, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְהֶרְאָה לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, כלומר, הראה כן הקדוש ברוך הוא למשה בנבואה, וְאָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה של אמירת שלש עשרה מידות של רחמים, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אלו, שֶׁאם יזכירום ישראל בתפילה אֵין חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר לאחר פסוקים אלו של שלש עשרה מדות (שמות לד י) 'הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ' וגו', וברית זו נכרתה על אותן שלש עשרה מדות האמורות קודם לכן.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ הרע שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו י) 'וָשָׁב, וְרָפָא לוֹ', אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה, הֲוֵי אוֹמֵר זֶה גְּזַר דִּין שֶׁל אָדָם, ועל זה נאמר 'ושב', שיחזור בתשובה, 'ורפא לו', שיתבטל גזר דינו הרע. מֵיתִיבֵי – מקשה על כך הגמרא מברייתא, שכך שנינו בה, הַשָּׁב בתשובה בֵּינְתַּיִם – בין ראש השנה ליום הכפורים, מוֹחֲלִין לוֹ. אבל אם לֹא שָׁב בֵּינְתַּיִם, וכבר עבר יום הכפורים ונחתם גזר דינו, אֲפִילּוּ הֵבִיא כקרבנות את כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת (שהם אילים מובחרים) שֶׁבָּעוֹלָם, אֵין מוֹחֲלִין לוֹ. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, ואין סתירה בין הברייתא לבין דברי רבי יוחנן, הָא – הברייתא עוסקת בְּיָחִיד, והָא – דברי רבי יוחנן, נאמרו בְּצִבּוּר, כלומר, גְּזַר דִּין דְיָחִיד, לֹא מִיקְּרַע, אפילו אם חזר בתשובה. אֲבָל גְּזַר דִּין דְּצִבּוּר, אם חוזרים בתשובה, מִיקְּרַע.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע – וכי גזר דין של ציבור נקרע על ידי תשובה, והרי מוכח מהפסוקים לא כך, שהרי כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (ירמיה ד יד) 'כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי', ומשמע שה'כיבוס', והיינו החזרה בתשובה, תועיל להיושע מהצרה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ב כב) 'כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי', הרי שלא תועיל החזרה בתשובה לכפר על החטא, מַאי לַאו – האם אין לומר ביישוב שני פסוקים אלו, שכָּאן, בפסוק האומר שתועיל התשובה, מדובר קוֹדֶם גְּזַר דִּין, ואילו כָּאן, בפסוק האומר שלא תועיל תשובה, מדובר לְאַחַר גְּזַר דִּין, ולכן אין תשובה מועילה, והרי פסוקים אלו עוסקים ב'ירושלים', והיינו בציבור שחטא, ומוכח שאין תשובה מועילה לאחר גזר דין.

מתרצת הגמרא, לֹא – אין יישוב הפסוקים כמו שסברת, אלא אִידִי וְאִידִי – שני הפסוקים עוסקים לְאַחַר גְּזַר דִּין, ובציבור, וְלֹא קַשְׁיָא, כָּאן – הפסוק האומר שלא תועיל התשובה לבטל את הגזירה, עוסק בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּו שְׁבוּעָה של ה', וגזר דין כזה אינו מתבטל אפילו אם חזרו בתשובה, וכָּאן – הפסוק האומר שתועיל החזרה בתשובה, עוסק בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּו שְׁבוּעָה, והוא עשוי להתבטל אם יחזרו ישראל בתשובה.

מסייעת לכך הגמרא, כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּו שְׁבוּעָה, שֶׁאֵינוֹ נִקְרַע, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי העונש שגזר ה' על בית עלי (שמואל א' ג יד) 'לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה עַד עוֹלָם', כלומר, בגלל שנשבעתי על כך, לכן לא יתכפר עוונם בזבח ומנחה (אף שהתבאר לעיל שגזר דין של יחיד לעולם אינו נקרע, ואף אם לא היתה עמו שבועה, גזר דין זה שהיה על כל משפחת עלי לדורותיה, נחשב כגזר דין של ציבור, ורק מחמת שהיתה עמו שבועה, אינו מתבטל לעולם).

מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין גזר הדין של בית עלי: אָמַר רָבָא, נאמר בפסוק (שם) 'אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם', ויש לדייק, רק בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר עוון זה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אף על פי שהתבאר שגזר דינו של היחיד אינו מתבטל, מכל מקום יָפָה צְעָקָה (-תפילה) לְאָדָם, בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין, בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין, כיון שאף אם אין גזר הדין מתבטל לגמרי, מכל מקום תפילתו ממעטת את הפורענות.

הגמרא ממשיכה לדרוש את הפסוקים בענין חזרה בתשובה, ומביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים זה את זה. כָּתוּב (-פסוק) אֶחָד אוֹמֵר (דברים ד ז) 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו', ומשמע שה' קרוב אלינו בכל עת שנקרא אליו. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, בנבואת ישעיהו (נה ו), 'דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' וגו', ומשמע שיש זמנים מסוימים שבהם ה' קרוב אלינו, ולא בכל עת. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בישעיה, שמשמע שיש זמנים מסוימים שה' קרוב אלינו, היינו בְּיָחִיד המתפלל אליו, אבל ציבור המתפללים לה', ה' קרוב אליהם תמיד.

מבררת הגמרא, וְיָחִיד, אֵימַת – מתי הוא הזמן שעליו אמר ישעיהו שה' קרוב אליו. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שבהם ה' קרוב לכל אדם, ואף ליחיד המתפלל אליו.

שנינו במשנה, 'בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן'. מבררת הגמרא, מַאי – מה פירוש הדבר 'כִּבְנֵי מָרוֹן'. מביאה הגמרא שני ביאורים, הָכָא תַּרְגּוּמוֹ – כאן, בבבל, ביארו שהכוונה כִּבְנֵי אִימְרְנָא – כמו צאן, העוברים דרך פתח צר למנותם אחד אחד כדי להפריש מהם מעשר בהמה. ורַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, כְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן, שהיה זה מקום צר מאד, שאין שנים יכולים ללכת שם יחד, אלא צריכים ללכת בזה אחר זה, וכך כל בני האדם עוברים לפני ה' בראש השנה, כל אחד בפני עצמו.