מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 10

שנינו במשנה שכדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר, צריך כוונה. הגמרא מבררת מיהו הצריך לכוין לשם כך: תַּנְיָא בברייתא, נִתְכַּוֵין השׁוֹמֵעַ לצאת ידי חובתו, וְלֹא נִתְכַּוֵין מַשְׁמִיעַ להוציאו ידי חובה, או שֶׁנִּתְכַּוֵין המַשְׁמִיעַ להוציאו וְלֹא נִתְכַּוֵין שׁוֹמֵעַ לצאת, לֹא יָצָא ידי חובה, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ – לשמשו, הִתְכַּוֵין להוציאני ידי חובה, וּתְקַע לִי. לומדת מכך הגמרא, אַלְמָא קָסָבַר – מוכח מכאן שסבר רבי זירא דמַשְׁמִיעַ נַמִּי בָּעֵי כַּוָּנָה, כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּוֵין התוקע לְהוֹצִיא עַצְמוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֵין חֲבֵרוֹ הַשּׁוֹמֵעַ תְּקִיעָתוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּוֵין הַתּוֹקֵעַ לְהַשְׁמִיעוֹ ולהוציאו ידי חובתו. וְהָנֵי מִילֵּי בְּיָחִיד התוקע לעצמו, שצריך כוונה מפורשת כדי להוציא אחרים, אֲבָל בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר התוקע, כֵּיוָן דְּדַעְתֵּיהּ לְכוּלֵי עָלְמָא – כיון שכוונתו להוציא את הכל ידי חובתם, לֹא בָּעִינָן דְּמִתְכַּוֵין לֵיהּ גּוּפֵיהּ – אין צורך שיתכוין לאדם מסוים זה. כְּדִתְנַן במשנה, הָיָה אדם עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית כְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ לצאת ידי חובה, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא, ואף ששליח הציבור לא ידע כלל שאותו אדם עובר אחורי בית הכנסת, אין אומרים שכוונתו להוציא רק את אותם בני אדם שבבית הכנסת, אלא כוונתו להוציא ידי חובה את כל השומע את קול תקיעתו.

משנה

מביאה המשנה דינים נוספים בהוצאה ידי חובה: חֵרֵשׁ – שאינו מדבר ואינו שומע, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שאינם בני דעת והם פטורים מהמצוות, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כָּל מי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר של ראש השנה, כֹּהֲנִים, לְוִיִּים, וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים, וַעֲבָדִים כנעניים מְשֻׁחְרָרִים, טֻמְטוּם – שערוותו מכוסה ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. אבל נשים ועבדים כנעניים פטורים ממצוה זו, כיון שהם פטורים מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. (בגמרא מבואר שהוצרכה הברייתא להשמיענו שהכהנים והלויים חייבים בתקיעת שופר, כיון שלענין כמה דברים יש היקש בין תקיעות ראש השנה לבין תקיעות של יום הכפורים בשנת היובל, וכיון שמצוות יובל לענין החזרת הקרקעות לבעליהם, אינה נוהגת בכהנים ובלויים, היינו יכולים לסבור שאף מצוות תקיעת שופר בראש השנה אינה נוהגת בהם, וחידשה הברייתא שהם חייבים בכך). אַנְדְּרוֹגִינוֹס, מוֹצִיא ידי חובה אֶת בני מִינוֹ, כיון שממה נפשך, אם הוא זכר הרי גם שאר הדומים לו הם זכרים, ואם הוא נקבה הרי כולן נקבות, ואם הוא בריה בפני עצמה הרי כל בני מינו הם כמותו, ואם הם חייבים במצוה זו, יוצאים הם ידי חובה על ידו. אֲבָל לֹא – אינו מוציא את מי שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כלומר, אינו מוציא ידי חובה אנשים החייבים בתקיעת שופר, כיון שיתכן שדינו כאשה, הפטורה ממצוה זו, ואינו יכול להוציא ידי חובה את האנשים. טֻמְטוּם, אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כיון שאין כולם שווים, יש טומטום שהוא באמת זכר ויש שהוא נקבה (והדבר יכול להתברר אם יקרע העור), ולכן יתכן שהוא נקבה, ופטור ממצוה זו, ואינו יכול להוציא טומטום אחר, שיתכן שהוא זכר וחייב במצוה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, כגון שהיה שייך לשני בני אדם בשותפות, ואחד מהם הוציאו לחירות, אֵינוֹ מוֹצִיא ידי חובה לֹא אֶת מִינוֹ – אדם אחר שחציו עבד וחציו בן חורין, כיון שאין צד העבד שבו יכול להוציא ידי חובה את צד החירות של חבירו, וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בן חורין, כיון שחציו עבד, ופטור מהמצוות שהזמן גרמן, ואין צד העבד שבו יכול להוציא ידי חובה בני חורין.

שנינו בברייתא זו, 'מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וחציו בן חורין, אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו' וכו'. אָמַר רַב נַחְמָן, אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא – אינו יכול להוציא ידי חובה אפילו את עצמו, כיון שכאשר תוקע הוא בשופר נעשית התקיעה גם על ידי 'חצי עבד' שבו, הפטור ממצוה זו, ואינו יכול להוציא ידי חובה את ה'חצי בן חורין' שבו.

תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא האדם ידי חובתו בברכה, מוֹצִיא – רשאי הוא לברכן שוב כדי להוציא ידי חובה אדם אחר, שעדיין לא בירך, כיון שכל ישראל ערבים זה לזה, וכאשר אחד מהם עדיין לא יצא ידי חובתו הרי זה נחשב שגם הם לא יצאו ידי חובה, ורשאים לברך עבורו ולהוציאו ידי חובה, חוּץ מִבִּרְכַּת הַלֶּחֶם וּבִרְכַּת הַיַּיִן וכן שאר ברכות הנהנין, שֶׁאִם לֹא יָצָא, ומברך עבור עצמו, מוֹצִיא – יכול הוא להוציא גם את האחרים ידי חובה בברכתו, וְאִם יָצָא, אֵינוֹ מוֹצִיא, שהרי אין חובה ליהנות באכילה ושתיה, אלא הרוצה לאכול או לשתות צריך לברך, וכיון שאין חברו חייב בברכות אלו, לא שייכת בזה ערבות, ואינו יכול לברך עבור חברו.

בָּעֵי – הסתפק רַחְבָה, בִּרְכַּת הַלֶּחֶם שֶׁל מַצָּה, שֶׁהִיא 'הַמּוֹצִיא', וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁל קִדּוּשׁ הַיּוֹם, שֶׁהִיא 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', מַהוּ – האם אדם שכבר בירכם לעצמו יכול לחזור ולברך כדי להוציא את חברו ידי חובתו, או לא. וצדדי הספק הם כך, האם כֵּיוָן דְּחוֹבָה הִיא – שהרי ברכה זו היא חובה על חברו, שאינו יכול לקיים מצוות אכילת מצה ללא ברכת המוציא, ואינו יכול לקיים מצוות קידוש בשבת ללא ברכת הגפן, מַפִּיק – יכול הוא לברך כדי להוציא את חברו ידי חובה, אוֹ דִילְמָא – או שמא נאמר, בְּרָכָה לָאו חוֹבָה הִיא – הרי זהו סוג ברכה שלא נתקן על חובה, אלא על רשות, ואף שבמקרה זה חובה לברכו כדי לקיים את המצוה, לא שייכת ערבות בסוג ברכה זו.

וּפַשְׁטִינָן – ופשטה הגמרא את הספק, שבברכות אלו אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא האדם ידי חובתו מוֹצִיא – רשאי הוא לחזור ולברך ברכות אלו כדי להוציא ידי חובה את האחרים. והראיה לכך, דְּאַָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי – כשהיינו בביתו של רַב פָּפִּי, הֲוָה מְקַדֵּשׁ לָן – היה מקדש בשבת עבורינו, וְכִי הֲוָה אָתוּ אֲרִיסֵיהּ מִדַּבְּרָא – וכאשר היו באים אריסיו מהשדה, הֲוָה מְקַדֵּשׁ לְהוּ – היה חוזר ומקדש עבורם.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה לָאוֹרְחִים, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל עִמָּהֶם. פֵּרוּשׁ, שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם ומברך ברכת הנהנין כדי להוציאם ידי חובה, הרי הוא מוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ הקטנים, שאינם יודעים לברך לבדם, ומברך עבורם, אף שאינו אוכל עמהם, והדבר מותר כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת.

מסיימת הברייתא, וּבַהַלֵּל וּבַמְגִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא האדם ידי חובתו, מוֹצִיא – רשאי להוציא את האחרים ידי חובתן.

סליקו להו ראוהו בית דין