מסכת שבועות, פרק ה, משנה ב

משנה ב: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת:
משנה ב: אופן החיוב בשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, כֵּיצַד, אָמַר לוֹ התובע, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיָדֶךָ, והשיב לו הלה, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רק אֵין לְךָ בְיָדִי, ואמר לו התובע מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת מהשבועות. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה הטַּעַם לכך שהוא חייב על כל שבועה בפני עצמה, מִפְּנֵי שֶׁגם אחרי שנשבע יָּכוֹל הוא לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת ולהתחייב ממון, ונמצא שבכל שבועה ושבועה פטר את עצמו מחיוב ממון, וכיון שנשבע לשקר חייב עליהם קרבן שבועה.