מסכת שבועות, פרק ה, משנה ג

משנה ג: הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֶּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶּמֶת, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
משנה ג: הָיוּ חֲמִשָּׁה בני אדם תּוֹבְעִין אוֹתוֹ ממון, אָמְרוּ לוֹ חמשתם תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֶּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, והשיב לכולם יחד שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא על שבועה אֶחָת, כיון שכלל את הכפירה של כולם בשבועה אחת, ומביא קרבן אחד. אבל אם אמר שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, וְלֹא לְךָ, וְלֹא לְךָ, הרי זה כאילו נשבע לכל אחד מהם שבועה בפני עצמה, וחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת מהכפירות קרבן בפני עצמו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אינו חייב לכל אחד ואחד עַד שֶׁיֹּאמַר לשון שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה, והיינו שיאמר 'איני חייב לך, ולא לך, ולא לך, בשבועה', שבלשון זו חלה לשון שבועה על כולם, אבל אם אמר לשון שבועה בתחילה, הרי השבועה מתייחסת רק לכפירה הראשונה, ולא לשאר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אינו חייב קרבן על כל כפירה בפני עצמה, עַד שֶׁיֹּאמַר לשון שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
אמר התובע לנתבע, תֶּן לִי פִקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד [-הלואה], גָּזֵל, וַאֲבֵדָה, שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו הלה שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, כיון שכלל את כל התביעות בלשון אחת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא משום שבועה אֶחָת. אבל אם פירט בשבועתו ואמר לו שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת קרבן בפני עצמו.
אמר לו התובע, תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו הנתבע שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, כיון שכלל את כל המינים בשבועה אחת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אבל אם פירט ואמר שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר אין לך בידי חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶּמֶת, בלשון יחיד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת, כיון שהאומר 'חטה' כוונתו למין חיטים, ואילו חכמים חולקים וסוברים שהאומר 'חטה' כוונתו לגרגר אחד של חיטה, וכיון שאינו שוה פרוטה, אינו מתחייב על כפירה זו קרבן.