מסכת שבועות, פרק ו, משנה ה

משנה ה: וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם:

משנה ה: נאמר בתורה לגבי פרשת שבועה 'על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה', ודרשו חכמים פסוק זה בדרך 'כלל ופרט וכלל', כיון שפתח הפסוק ב'על כל דבר פשע' שזו לשון הכוללת דברים רבים, ואחר כך פירט הכתוב 'שור, חמור, שה ושלמה', וסיים הכתוב בכלל נוסף, 'על כל אבדה', ובמקום שיש כלל ופרט וכלל יש לרבות דברים הדומים לפרט, והיינו דבר המיטלטל וגופו ממון, ומיעטו מכך חכמים כמה דברים: וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים, כיון שהם הוקשו בכתוב לקרקעות, וְהַשְּׁטָרוֹת, שאין גופם ממון, וְהַקַּרְקָעוֹת, שאינם מיטלטלים. וְכן יש למעט את הַהֶקְדֵּשׁוֹת, כיון שנאמר 'כי יתן איש אל רעהו', והקדש אינו 'רעהו'. מוסיפה המשנה, מלבד זאת שאין נשבעים על דברים אלו, מיעטה אותם התורה מדברים נוספים: אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, אם גנבם, כיון שבפרשה זו [שבה התמעטו דברים אלו] נאמר חיוב כפל, וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, אם גנב שור או שה של הקדש וטבחו או מכרו, כיון שבכל מקום שאין כפל אין ארבעה וחמשה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע על דברים אלו, נוֹשֵׂא [-שומר] שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אם נגנבו ממנו דברים אלו או אבדו, כיון שהתמעטו מפסוק זה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על מה שאמר תנא קמא, שלעולם אין נשבעים על הקדשות, ואוֹמֵר, אם היו אלו קָדָשִׁים שֶׁהמקדיש חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, והיינו כשאמר 'הרי עלי קרבן', שאם אבד או נגנב חייב להביא קרבן אחר, הרי הם נחשבים כשייכים לבעלים, ולכן נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְאילו קדשים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, והיינו כשאמר 'הרי זה קרבן', שאם אבד אינו חייב באחריותם, אין הם נחשבים כשלו כלל, ולכן אֵין נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם.