מסכת שבועות, פרק ו, משנה ד

משנה ד: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ:
משנה ד: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת [-תביעת] חֵרֵשׁ שאינו מדבר ואינו שומע, ודינו כשוטה, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, כיון שנאמר 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור', ונתינת קטן אינה כלום, ואף חרש ושוטה דינם כקטנים [אמנם רק שבועת התורה אין נשבעים על טענתו, אבל שבועת היסת דרבנן, נשבעים]. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן, אם בא האדם לגבות מנכסי יתומים קטנים צריך הוא להשבע תחילה שהחוב אינו פרוע, וְלַהֶקְדֵּשׁ – הבא לגבות מנכסי הקדש, וכגון שהקדיש ראובן את כל נכסיו, ושמעון מוציא שטר חוב על ראובן ורוצה לגבות את חובו מהנכסים שהקדיש [שהרי הם נשארו משועבדים לחובו של שמעון], אינו גובה את חובו מנכסים אלו עד שישבע תחילה שאין החוב פרוע.