מסכת שבועות, פרק ו,ד – פרק ז,א

פרק ו, משנה ד: אין נשבעים על תביעת אדם שאינו בן דעת, ולא על תביעת קטן, ואין משביעים את הקטן. הבא לגבות מנכסי קטן או מנכסי הקדש, צריך להשבע תחילה.
משנה ה: אין נשבעים על דבר שאין גופו ממון, כגון שטרות, לא על הקרקעות, לא על עבדים שהוקשו לקרקעות, ולא על הקדשות. ובדברים אלו אין תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, ואף אין בהם חיובי פרשת שומר חינם ושומר שכר. רבי שמעון חולק לענין הקדשות, וסובר שאם היו אלו קדשים שהאדם חייב באחריותם, נשבעים עליהם.
משנה ו: אם היתה התביעה על עצים טעונים פירות, העומדים להיתלש, והודה הנתבע במקצתם, לרבי מאיר נשבע עליהם, ולחכמים דינם כקרקע ואין נשבעים על כך. חיוב שבועת מודה במקצת שייך רק כשהתביעה וההודאה היא בדבר שבמידה, במשקל או במנין, כגון שתבעו בית מלא פירות עד הזיז, והודה לו בבית מלא פירות רק עד החלון. אך אם תבעו בית מלא פירות והלה משיב שאינו יודע כמה היה, אלא מה שהנחת אתה נוטל, פטור משבועה.
משנה ז: המלוה לחבירו ממון תמורת משכון, ואבד המשכון, א: טען המלוה שהיה המשכון שוה פחות מהחוב, והלוה טוען שהיה שוה כמו החוב, פטור הלוה משבועה. ב. טען המלוה שהיה המשכון שוה שני דינרים פחות מהחוב, והלוה טוען שהיה שוה רק דינר אחד פחות מהחוב, נשבע הלוה שבועת מודה במקצת. ג. טען הלוה שהיה המשכון שוה יותר מהחוב, והמלוה טוען שהיה שוה כמו החוב, פטור המלוה משבועה. ד. טען הלוה שהיה המשכון שוה שני דינרים יותר מהחוב, והמלוה טוען שהיה שוה רק דינר אחר יותר מהחוב, חייב המלוה שבועת מודה במקצת. ובאופן השני, שנשבע הלוה כמה היה שוה, נשבע גם המלוה שאבד המשכון ואינו ברשותו, ותחילה נשבע המלוה, שאם לא כן יש לחשוש שאחרי שישבע הלוה יאמר המלוה שמצא את המשכון ויוכיח שנשבע הלוה לשקר.
פרק ז, משנה א: שבועת התורה תמיד מוטלת על הנתבע, שישבע ויפטר, אמנם חכמים תקנו בחמשה מקרים מסוימים שבועה על התובע, שישבע ויטול, השכיר, הנגזל, הנחבל, שכנגדו חשוד על השבועה, וחנווני על פנקסו. 'השכיר', היינו פועל התובע את שכרו מבעל הבית, ובעל הבית טוען ששילם לו, נשבע השכיר ונוטל. ולדעת רבי יהודה דין זה הוא רק כשבעל הבית מודה במקצת, שמדין התורה נשבע בעל הבית ונפטר, ותקנו חכמים שישבע השכיר ויטול.