מסכת שבועות, פרק ז, משנה ב

משנה ב: הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:
משנה ב: משנתנו ממשיכה לפרט את אותם הנשבעים ונוטלים מתקנת חכמים: 'הַנִּגְזָל' כֵּיצַד, הָיוּ עדים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ של חבירו כדי לְמַשְׁכְּנוֹ [-ליטול ממנו משכון] שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וראו שנכנס בידים ריקות, ויצא כשכלים תחובים לו תחת כנפי בגדו, הוּא – בעל הבית, התובע, אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ, וְהוּא – הנתבע, שנכנס לביתו שלא ברשות, אוֹמֵר, לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה – התובע נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל [וזהו בתנאי שתובעו כלים שעשויים להיות בביתו, אך הוא תובעו כלים יקרים שאין מסתבר שהיו ברשותו כלים אלו, נשבע הנתבע ונפטר]. רַבִּי יְהוּדָה חולק גם באופן זה ואוֹמֵר, אין התובע נשבע ונוטל עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה – הודאה במקצת, כֵּיצַד, אָמַר לוֹ התובע שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד, שמעיקר הדין נשבע הנתבע ונפטר, ותקנו חכמים שישבע התובע ויטול.