מסכת שבת, הקדמה, שיעור 1
סדר הענינים בכ"ד פרקי מסכת שבת
מסכת שבת, כשמה, עוסקת ברובה בהלכות שבת, ועניניה מחולקים לפי סדר הימים, מדינים הנוהגים בערב שבת, דינים הנוהגים בשבת עצמה, ועד דינים הנוהגים סמוך לצאתה.
פרק א' עוסק בגזירות ותקנות שתיקנו חכמים בענינים שונים הנהוגים בערב שבת. פרק ב' עוסק בעניני הדלקת נרות שבת, ובהכנות אחרות לשבת. פרקים ג' וד' עוסקים בעניני הטמנת והשהיית המאכלים במקום חם לצורך סעודות השבת. פרקים ה' וו' עוסקים בעניני הוצאה מרשות לרשות, על ידי בהמתו של האדם [שהוא מצווה על שביתתה] או על ידי האדם עצמו.
בפרק ז' מובאים כל שלשים ותשע מלאכות השבת, ואף כללי החיוב באדם העובר באיסורי שבת בכמה מיני מלאכות, או בכמה שבתות, בכמה חטאות הוא מתחייב. ובהמשך פרק זה, וכן בפרקים ח' ט' וי' מפרטת המסכת את שיעורי ההוצאה בדברים שונים, שעליהם מתחייב המוציאם בשבת מרשות לרשות. פרק י"א ממשיך ומבאר את דיני ההוצאה מרשות לרשות, באופנים שונים [כגון בזריקה, בהושטה וכדומה].
מפרק י"ב ועד פרק ט"ו מבוארים פרטי הדינים באבות מלאכה שונים, ובין הדברים מובאים גזירות שונות שגזרו חכמים בשבת, מחשש שיבוא האדם לידי איסור דאורייתא.
פרק ט"ז עוסק בעניני דליקה בשבת, האם וכיצד מותר לגרום לכיבויה, ומה מותר להציל מן הדליקה.
פרקים י"ז וי"ח עוסקים בעניני מוקצה, טלטולו לצורך ושלא לצורך, וכדומה.
פרק י"ט עוסק בעניני ברית מילה בשבת, אילו דברים דוחים את השבת, ואילו אינם דוחים את השבת.
פרק כ' עוסק בעניני גזירות שונות שגזרו חכמים בשבת. פרק כ"א עוסק בעניני מוקצה, ואופני ההיתר לטלטלו. פרק כ"ב וכ"ג עוסקים בהכנת והצלת מאכלים לצורך סעודות השבת, וכן בעניני הליכה בסוף השבת לצורך מוצאי שבת. פרק כ"ד עוסק בעניני האכלת בעלי חיים בשבת, ובדינים נוספים.
ענינים הנוגעים למלאכת הוצאה מרשות לרשות
כפי שהתבאר, המשנה הראשונה במסכת פותחת דוקא בהלכות הוצאה מרשות לרשות, וביארו המפרשים שהתנא מפרט במשניות הבאות את ההנהגות של ערב שבת, בהם יש להזהר שלא לטלטל חפצים שונים שדרך האדם לשוכחם, וכן שצריך האדם למשמש בכיסיו בערב שבת עם חשיכה, ולכן הוצרך להקדים ולומר שיש איסור להוציא מרשות לרשות.
כיון שחלק גדול מאד ממסכת זו [ובכלל זה חלק גדול מפרק ראשון] עוסק בהלכות הוצאה מרשות לרשות, להבנת הפרטים הנלמדים בפרק זה יש להקדים את כללי ההלכות הנוגעות להלכות הוצאה.
נאמר בתורה (שמות טז כט) 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', ודרשו חכמים שהכוונה שלא יצא אדם עם הכלי שבידו בשבת ללקוט את המן, ולמדו מכאן איסור הוצאה. כמו כן, בעת פירוק המשכן והולכתו במסעות עם ישראל במדבר, היו מטלטלים ונושאים את חלקי המשכן, ואם כן אף מלאכת ההוצאה מרשות לרשות היא בכלל המלאכות שהיו במשכן ונאסרו בשבת, שהרי בפרשת בניית המשכן (שמות לה) הקדים משה רבינו ואמר 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת', ללמד שאין מלאכת בניית המשכן דוחה שבת, והמלאכות שהיו נצרכות לעשיית המשכן, אסורות בשבת.
ארבע מיני רשויות יש לענין הלכות שבת: א. רשות הרבים, והיינו מקום הילוך הרבים, ובתנאי שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה או יותר, ולא תהיה לו תקרה [ויש אומרים גם שיהיו ששים ריבוא בני אדם עוברים בו].
ב. רשות היחיד, והיא רשות ששימושה קטן ומצומצם מלשמש רבים, כגון מקום הגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים, ויש בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אפילו היה מקום זה ברשות הרבים, דינו כ'רשות היחיד'. וכן כל מקום המוקף מחיצות בגובה עשרה, ויש ברוחבו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים.
ג. כרמלית, וזהו מקום שבין רשות היחיד לבין רשות הרבים, יש מהם שמן התורה הם 'מקום פטור', וחכמים תיקנו שייחשבו ככרמלית, ויש מהם שמן התורה הם 'רשות היחיד' וחכמים תיקנו שיהיו כרמלית. ומקומות אלו הם כגון מקום הגבוה יותר משלשה טפחים, אך פחות מעשרה, ורוחבו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים. וכגון ימים ונהרות, ומקום קיבוץ שדות, שאינו מקום הילוך רוב בני האדם. מן התורה מותר לטלטל מכרמלית לרשות אחרת ומרשות אחרת לכרמלית, אך חכמים אסרו זאת.
ד. 'מקום פטור', וזהו מקום שאין לו דין רשות היחיד ולא דין רשות הרבים, ומותר לטלטל ממנו לרשות אחרת או מרשות אחרת אליו, אפילו מדרבנן.
(ספר יוחסין)
