מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ד
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. אסור להטמין את החמין בדבר המוסיף הבל, ואפילו מערב שבת, מחשש שיטמין בגחלים ויבא לחתות בהם בשבת.
ב. מותר להטמין את החמין בערב שבת בדבר שאינו מוסיף הבל, אלא רק שומר על החום הקיים.
ג. המטמין את החמין בקופה המלאה בצמר וכדומה, שהוא דבר שאינו מוסיף הבל, אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, כיון שחום הגפת מרובה, והוא מוסיף הבל גם לקדירה המונחת על גביו.
ד. אסור להניח בשבת כלי עם מים קרים על גבי מיחם מלא במים חמים, באופן שעשויים המים הקרים להתבשל, אף אם כוונתו להסירו משם קודם שירתחו.
ה. מותר להניח מיחם עם מים חמים על גבי מיחם אחר העומד על האש, כדי לשמור על חום המים שבמיחם העליון. ומותר אף לטוח את פיהם בבצק שנילוש בערב שבת] כדי לשמור על החום.
ו. אסור לפרוס בגד על גבי כלי עם משקה, מחשש שיתרטב ויבא לסוחטו. אבל מותר להניח שם בגד המיוחד לכך, כיון שאינו מקפיד על הרטבתו ולא יבא לסוחטו.
ז. גיזי צמר העומדים למלאכה ומכירה, שהן מוקצים מחמת חסרון כיס, אף אם טמן בהם האדם את החמין בערב שבת, נשארות מוקצה ואסורות בטלטול.
ח. הנותן גיזי צמר לתוך כר או כסת חדשים, חייב משום מכה בפטיש, בין בשבת ובין ביום טוב. אבל כר או כסת ישנים שנפלו מהם גיזי הצמר, מותר להחזירם לשם, בין בשבת ובין ביום טוב.
ט. הפותח בית הצואר של בגד חדש בשבת, חייב משום מכה בפטיש.
י. מותר לפתוח מכסה של חבית בשבת כדי להוציא ממנה יין, כיון שאינה חלק מהחבית אלא דבר נפרד, ואין בזה משום מכה בפטיש.
יא. מותר להטמין בעורות, ואף מותר לטלטלם בשבת, כיון שראויים הם לישיבה, ואינם מוקצה. ואפילו עורות של אומן העומדות למכירה מותרות בטלטול, כיון שאינו מקפיד שלא להשתמש בהם.
יב. מותר להטמין בגיזי צמר, אך אסור לטלטלם כיון שמוקצים הם, וכשבא להוציא את הקדירה לא יטלטל את גיזי הצמר, אלא נוטל את הכיסוי והם נופלות. ורשאי להוציא את הקדירה לגמרי, ולהחזירה לשם, אלא אם כן נפלו גיזי הצמר לתוך הגומא, שאז אסור להזיזם כדי להטמין. אך אם כיסה את הקדירה לגמרי עד שאין הכיסוי נראה, אינו יכול להוציא משם את הקדירה בשבת.
יג. אם ייחד את גיזי הצמר להטמנה, אינם מוקצה.
יד. בשבת עצמה אסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.
טו. אם הטמין בערב שבת בדבר שאינו מוסיף הבל, והתגלתה הקדירה בשבת, מותר לחזור ולהטמינה.
טז. מותר להטמין צונן כדי לשמור על צינתו, ואפילו בשבת עצמה.
יז. ענפי דקל שנקצצו כדי לשמש כעצי הסקה, מוקצה הם. אך אם חשב להשתמש בהם לישיבה, או קשרם לצורך כך, או אפילו רק ישב עליהם פעם אחת לפני שבת, אינם מוקצה.
יח. חתיכת בד שהוכנה כתחבושת מערב שבת על ידי משיחתה בשמן וכריכת חוט, מותר לצאת בה בשבת. אך חתיכת בד שלא הוכנה על יד מעשים אלו – מוקצה היא ואסור לצאת בה בשבת. אך אם השתמש בה כתחבושת בערב שבת, מותר להשתמש בה בשבת.
יט. קש מוקצה הוא, ולכן אם הוא מוטל על המיטה בשבת אסור להסירו בידים אלא כלאחר יד. אך אם היה מיוחד לצורך מאכל בהמה, או שכבר השתמשו בו לשכיבה בערב שבת, אינו מוקצה.
כ. המייחד עפר לצורך שימושים שונים, כגון לכסות בו לכלוך וכדומה, אינו מוקצה. ובתנאי שלא ישפכנו באמצע הבית, כיון שאז הוא בטל לחול שבקרקעית הבית, ונעשה מוקצה כמותו.
כא. מותר לנקות ולשפשף את הכלים בכל דבר, ואף בנתר וחול, מלבד כלי כסף ב'גרתקון', כיון שהוא מגרד מהם שכבה דקה, והרי זו מלאכת ממחק.
כב. מותר לשפשף את הידים בעפר של לבינים כתושות, ובפסולת של שומשמין, ועפר שחיקת פלפלין, וכן בשאר דברים שאינם משירים שיער בודאות. אבל ב'אהל' אסור לשפשף את ידיו, כיון שבודאי ישיר שיער.
כג. אסור לשבור זיתים כדי לשפשף בשבריהם את ידיו, בין בחול ובין בשבת, משום בל תשחית.
כד. אגודת בשמים התחובה בקרקע, או לפת וצנון וכדומה התחובים בקרקע לשמירה, אם ראשם גלוי רשאי האדם למושכם משם, אף שבכך הוא מזיז עפר ממקומו, כיון שעושה זאת כלאחר יד.
כה. הטומן ירקות באדמה סמוך לגפן לשם שמירתם בקרקע, אם ראשיהם גלויים, אינם נאסרים משום כלאי הגפן. ואם עשה כן בשביעית, אין בכך משום איסור שביעית. וכן אין הם מתחייבים במעשר.
כו. כל דבר שנאכל כמות שהוא חי, אף אם בישלו גוי אינו נאסר באכילה.
כז. אם הטמין אדם את החמין בערב שבת בדבר שאינו מוסיף הבל, רשאי הוא להחליף את הכיסוי בשבת בדבר אחר שאינו מוסיף הבל, ואפילו בדבר ששומר יותר על החום.
כח. המעביר מים חמים מכלי ראשון לכלי שני, רשאי להטמינם אפילו בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל.
כט. אסור לרסק את הברד או השלג בשבת, כיון שהמים היוצאים מהם נחשבים כדבר ה'נולד' בשבת, והרי זה דומה לעשיית מלאכה.
ל. מותר לתת את הברד או השלג לתוך כוס עם משקה או קערה עם מאכל, כיון שהמים היוצאים מהם אינם ניכרים בפני עצמם.
(ספר יוחסין)
