מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק שישי (ד)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

כו. לא תצא אשה בקטלה שבצוארה ולא בנזמי האף ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב והוא הנקרא כוכלת, ולא בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה, ולא בכבול של צמר שמקפת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה, אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר, כל אלו אסורין לצאת בהן שמא (יפולו ותביאם בידה או) תחלוץ ותראה לחברותיה. (שבת פרק יט הלכה ז)

כז. אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן. (ברכות פרק ו הלכה יט)

כח. העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. (איסורי ביאה פרק כא הלכה ב)

כט. כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת, ואם יצא אם היו כלים שהן דרך מלבוש כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגלים הרי זה פטור, ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס הרי זה חייב. (שבת פרק יט הלכה א)

ל. טבעת אחת שמניחין הבנות ברגל אחת היא הנקראת בירית ואינה מקבלת טומאה מפני שאין עליה צורת כלי תכשיט אלא כמו טבעת הכלים או טבעת שקושר בה בין כתפיו, אבל שתי טבעות שמשימות הבנות ברגליהן ושלשלת מוטלת ביניהן מזו לזו מקבלין טומאה מפני שהן תכשיטי הבנות והן הנקראין כבלים. (כלים פרק ט הלכה ד)

לא. אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור, ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה ואינה אסורה אלא גזרה שמא תראה לחברותיה, זה הכלל כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר חייב, וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן הרי אלו פטורין, וכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו הרי זה מותר לצאת בו, לפיכך אצעדה שמניחין אותה בזרוע או בשוק יוצאין בה בשבת והוא שתהיה דבוקה לבשר ולא תשמט וכן כל כיוצא בזה. (שבת פרק יט הלכה ה)

לב. לא תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות הקשורין לה על ראשה שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה ותעבירם ברשות הרבים, ולא בציץ שמנחת בין עיניה ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין זה בזה, ולא בעטרת של זהב שמונחת בראשה ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה שלא יפסידו בתוליהן, כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת שמא יפולו ותביאן בידה. (שבת פרק יט הלכה ו)

לג. יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין ואינה חולצתן אם אירעה לה טבילה עד שנגזור שמא תביאם לרה"ר, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, ולא תצא הזקנה בשל ילדה ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה, אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה, וכל שהוא אריג יוצאת בו על ראשה. (שבת פרק יט הלכה ט)

לד. ויוצאה בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה, ולא תתן לכתחלה בשבת, ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד הפרוף ופורפת בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה, ולא תערים ותפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנה הקטן, וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו. (שבת פרק יט הלכה יב)

לה. יוצאה אשה בחוטין שבצוארה מפני שאינה חונקת עצמה בהן ואינן חוצצין, ואם היו צבועין אסורים שמא תראה אותן לחברותיה, ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות, ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב בזמן שהן תפורין בשבכה שעל ראשה כדי שלא יפולו וכן כל כיוצא בזה. (שבת פרק יט הלכה י)

לו. כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שיער שמותר לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה, והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל חייבת. (שבת פרק יט הלכה ח)

לז. יוצאה אשה במוך שבאזנה והוא שיהיה קשור באזנה, ובמוך שבסנדלה והוא שיהיה קשור בסנדלה, ובמוך שהתקינה לנדתה ואף על פי שאינו קשור ואפילו עשתה לו בית יד שאם נפל אינה מביאה אותו מפני מאיסותו. (שבת פרק יט הלכה יא)

לח. כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה שמא יבוא לדבר עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה, וכן בשבעת ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו, ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה. (איסורי ביאה פרק יא הלכה יט)

לט. אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר, ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה ובין המים, ובהלכות מקואות יתבאר המקוה הכשר והפסול ודרך הטבילה ומשפטי החציצה, אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה בכרת, שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או בימים שהם כמעיין כמו שיתבאר בהלכות מקואות. (איסורי ביאה פרק יא הלכה טז)

מ. יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרה"ר ואם נפל לא יחזיר, ובמוך ובספוג שעל גבי המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילין למכה, ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה ובאגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל. (שבת פרק יט הלכה יג)

מא. אשה אינה טובלת בנמל מפני שמתביישת מבני העיר ואינה טובלת כהוגן, ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בו כדי להצניעה טובלת בנמל, ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכיוצא בהן מפני שמפחדת ולא תעלה לה טבילה. (מקוואות פרק א הלכה יא)

מב. המים הזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין לכל דבר, והמנטפין מן המעיין אף על פי שהן טורדין הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת, היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין [ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפין] הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהן. (מקוואות פרק ט הלכה יג)