מסכת שבת, פרק א, שיעור 13

עתה דנה הגמרא בכוורת שאינה גבוהה עשרה, ואין ברוחבה ארבעה, באילו אופנים חייבים על הוצאתה מרשות לרשות. ולהבנת הדין יש להקדים את דין 'לָבוּד', כלומר, כאשר מחיצות של כלי או של בית קרובות בשיעור הפחות משלשה טפחים למקום אחר, אנו מחשיבים זאת כאילו המחיצות נמתחות וממלאות אף את אותו חלל הפחות משלשה טפחים, וכגון לענין סוכה שאין מחיצותיה עולות עד לגובה הסכך, אמנם דין זה לא נאמר בכלי סגור, אלא רק במחיצות:

אומרת הגמרא, כוורת שאינה רחבה ששה על ששה טפחים, שכְּפָאָה – הפכה עַל פִּיהָ, ונמצא ששוליה הסגורים פונים כלפי מעלה, והצד הפתוח שלה פונה כלפי הקרקע, והיתה גְּבוֹהָה אפילו שִׁבְעָה טפחים וּמַשֶּׁהוּ, או פחות משיעור זה, ועקרה מרשות היחיד והניחה ברשות הרבים, חַיָּיב, ככל שאר חפצים [ובאופן זה חייב אף אם לא כפאה על פיה, אלא נקטה זאת הגמרא משום האופן הבא], אבל היתה גבוהה שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה טפחים, פָּטוּר, והטעם לכך, כיון שכאשר הכוורת נופלת ומתקרבת לקרקע, כאשר המחיצות של צידה הפתוח, הפונות כלפי הקרקע, נמצאות בשיעור הפחות משלשה טפחים לקרקע, נחשב הדבר כאילו כבר הגיעו לקרקע, וכיון שגובה הכוורת הוא שבעה וחצי טפחים, נמצא שבאותו זמן שאנו מחשיבים את הכוורת כמונחת על גבי הקרקע, קצה העליון של הכוורת נמצא מעל גובה עשרה טפחים, שהוא מקום פטור, ואין חייבים על הנחה זו [נקטה הגמרא שבעה ומחצה, אך אין זה בדווקא, אלא די בכך שתהא הכוורת גבוהה מעט יותר משבעה ומשהו, כדי שיהיה הרווח שבינה לבין הקרקע פחות משלשה טפחים, וכן תבלוט מעט למעלה מגובה עשרה טפחים (רש"י)].

רַב אַשִּׁי הוסיף ואָמַר, אֲפִילוּ אם היתה הכוורת גְּבוֹהָה שִׁבְעָה טפחים וּמֶחֱצָה נַמִּי – גם כן חַיָּיב הזורקה לרשות הרבים, ומַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך, לפי שמְחִיצוֹת הכוורת, לִשמור על מה שבתוֹכָן הן עֲשׂוּיוֹת, וְלכן אֵין מִמֶּנָּה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה כְּלוּם, כיון שרק במחיצות העשויות לחצוץ ממה שבחוץ, כגון מחיצות בית וסוכה, אנו אומרים 'לבוד', וכאילו ממשיכות המחיצות הלאה, אך לא במחיצות כלי העשויות לשמירת מה שבתוך הכלי, ונמצא שאין ה'הנחה' נעשית עד שמגיע הכלי לקרקע רשות הרבים, ובאותה שעה נמצא כולו באויר רשות הרבים, וּלְפִיכָךְ חַיָּיב.

התבאר לעיל שחפץ שגובהו פחות משלשה טפחים המונח ברשות הרבים, הרי הוא בטל לרשות הרבים. אך אם הוא גבוה משלשה טפחים דינו כ'כרמלית' [אם הוא רחב ארבעה על ארבעה] או כ'מקום פטור' [אם אינו רחב ארבעה]. הגמרא מבארת עתה שיש אופן של דבר הגבוה יותר משלשה טפחים, ומכל מקום דינו כרשות הרבים: אָמַר עוּלָא, עַמּוּד גָּבוֹהַּ תִּשְׁעָה טפחים העומד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְרַבִּים מהעוברים ושבים מְּכַּתְּפִים עָלָיו – מניחים עליו את המשא כדי להיטיבו על כתפיהם, וְזָרַק אדם חפץ מרשות היחיד, או שזרק מרשות הרבים מרחק ארבע אמות וְנָח עַל גַּבָּיו – על גבי אותו עמוד, הרי זה כמי שנח ברשות הרבים, וחַיָּיב. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בדין זה, לפי שכָּל עמוד הפָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, מִדְרַס דָּרְסֵי לֵיהּ רַבִּים – מהלכים עליו הרבים, ודינו כרשות הרבים. מִשְּׁלֹשָׁה טפחים וְעַד תִּשְׁעָה טפחים, לֹא מִדְרַס דָּרְסֵי לֵיהּ רַבִּים וְלֹא כִּתּוּפֵי קָא מִכַּתְפֵי עִילוּיֵהּ – אין דורכים עליו, אך גם אין משתמשים בו להיטיב את המשא שעל כתפיהם, ולכן דינו כ'מקום פטור'. אך אם הוא גבוה תִּשְׁעָה טפחים וַדַּאי קָא מִכַּתְפֵי עִילוּיֵהּ – מיטיבים הרבים את המשא שעל כתפיהם באמצעותו, וכיון שהוא משמש את הרבים, דינו כרשות הרבים.

מבררת הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, גּוּמָא מַאי – מה דינה של חפירה הנמצאת ברשות הרבים, ויש שמצניעים בה חפצים לזמן מה, האם דינה כרשות הרבים, או לא. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, וְכֵן הדין בְּגוּמָא, כמו בעמוד תשעה, וכיון שיש מהולכי רשות הרבים המשתמשים בגומא להטמנת חפציהם לזמן מה, יש לה דין רשות הרבים, והעוקר מרשות היחיד ומניח באותה גומא, חייב. רָבָא אָמַר, גּוּמָא לֹא – אין לגומא דין רשות הרבים, ואף שיש שמשתמשים בה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, קָסָבַר – סובר רבא, שאמנם הִלּוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק שְׁמֵיהּ הִלּוּךְ – מקום שאין בני רשות הרבים מהלכים בו בקביעות, אם בשעת הדחק הם מהלכים בו הרי זה נחשב כמקום הילוך לרבים ודינו כרשות הרבים, מכל מקום תַּשְׁמִישׁ עַל יְדֵי הַדְּחָק, לֹא שְׁמֵיהּ תַּשְׁמִישׁ – מקום שבני רשות הרבים משתמשים בו בדוחק, אינו נחשב כמקום שימוש לרבים, וממילא אין לגומא זו דין רשות הרבים, אלא דינה כ'כרמלית'.