מסכת שבת, פרק א, שיעור 18

הגמרא מביאה עתה מימרות ומעשים שונים בענינים השייכים לדיינים. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי, הֲווּ יָתְבֵי וְגָרְסֵי בֵּינֵי עַמּוּדֵי – היו יושבים ולומדים בבית המדרש, בין העמודים שעליהם נסמכת עליית בית המדרש, וְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא טָפְחוּ אַעִיבּוּרָא דְּדָשָׁא – וכל שעה ושעה היו מכים על בריח הדלת, וְאָמְרֵי – והיו מכריזים ואומרים, מָאן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא נֵיעוּל וְנֵיתֵי – מי שיש לו דין תורה עם חבירו, יבא לפנינו לדון.

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הֲווּ יָתְבֵי כֻּלֵּי יוֹמָא בְּדִינָא – ישבו כל היום ודנו דיני תורה, וַהֲוָה קָא חַלִּישׁ לִבַּיְיהוּ – נחלש ליבם מחמת צער על כך שלא עסקו בתורה כל אותו היום [רש"י ור"ן. ופירוש נוסף כתב רש"י, שמחמת שדנו כל היום כולו לא אכלו כלום כל אותו יום, ונחלש ליבם]. תָּנֵי לְהוּ – שנה להם חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי דרשה זו, בה מבואר שאין הדיינים צריכים לדון במשך כל היום, נאמר בפסוק (שמות יח יג) 'וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב', וְקשה, כִי תַּעֲלֶה עַל דַעְתְּךָ שֶׁמֹּשֶׁה רבינו יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וְתוֹרָה אֵימַת הָיְתָה נַעֲשֵׂית – אם כן מתי היה עוסק בתורה, ובודאי לא היה דן אלא זמן מסוים ביום, אֶלָּא מדוע כתבה התורה 'מן הבוקר עד הערב', לוֹמַר לְךָ, שכָּל דַּיָּן וְדַיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – מחשיבה זאת התורה כְּאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, דכְתִיב הָכָא – שהרי נאמר כאן, לגבי משה רבינו שישב לדון את ישראל 'מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב', וּכְתִיב הָתָם  וכמו כן נאמר שם, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, לשון 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר' (בראשית א ה), ומהלשונות הדומות שנאמרו בשני הדברים יש ללמוד שהדן דין אמת, כפי שדן משה רבינו, נחשב כשותף במעשה בראשית.

כיון שהתבאר שאין הדיינים צריכים לשבת בדין כל היום, מבררת הגמרא עד איזו שעה צריכים הדיינים לדון: עַד מָתַי יוֹשְׁבִין הדיינים בַּדִּין, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, עַד זְמַן הסְעֻדָּה, וְהִיא שָׁעָה שִׁשִּׁית שביום, שֶׁהוּא זְמַן מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

הסוגיא שלפנינו עוסקת בדין בית המרחץ, מתי מותר לומר בו דברים שבקדושה, ומתי אסור הדבר. יש להקדים, שבמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים, חדר חיצון, בו נמצאים בני אדם לבושים, ונחים בו לאחר יגיעת המרחץ. חדר אמצעי, בו מתפשטים ומתלבשים, נמצא שחלקם לבושים וחלקם ערומים. וחדר פנימי, בו כולם עומדים ערומים: אָמַר רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, מִתְפַּלֵּל אָדָם תְּפִלָּתוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, והיינו אפילו בחדר הפנימי, וְדַוְקָא בְּמֶרְחָץ חָדָשׁ, שֶׁעֲדַיִן לֹא רָחֲצוּ בּוֹ בְּנֵי אָדָם, אֲבָל בְּמֶרְחָץ יָשָׁן, שֶׁכבר רָחֲצוּ בּוֹ בְּנֵי אָדָם, אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ, מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין לְבוּשִׁין, והיינו בחדר החיצוני, יֵשׁ שָׁם – מותר לומר שם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שמותרת שם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וּמַנִּיחַ – ורשאי להניח שם תְּפִלִּין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאם היה עטור בתפילין, שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵץ. ממשיכה הברייתא, נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם מִקְצָתָן עוֹמְדִין עֲרוּמִּים וּמִקְצָתָן עוֹמְדִין לְבוּשִׁים, והיינו בחדר האמצעי, יֵשׁ שָׁם – מותרת שם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וְאֵין שָׁם – ואסור לומר שם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְאם היה עטור בתפיליו, אֵינוֹ חוֹלֵץ תְּפִלָּיו, וְגם אֵינוֹ מַנִּיחַ שם תפילין לְכַתְּחִלָּה. ואם נכנס למָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲרוּמִּים, אֵין שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם – אסור להזכיר שם 'שלום', שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאסור לומר שם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְחוֹלֵץ תְּפִלָּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לכתחילה.

אומרת הגמרא, דין זה האמור בברייתא לגבי שאילת שלום, מְסַיֵּעַ לֵיהּ – יש בו סיוע לְדברי רַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָא, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתֵּן [-שיאמר] 'שָׁלוֹם' לַחֲבֵרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו, כד) 'וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם'.

דין נוסף בענין דומה: אָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, שָׁרִי לֵיהּ לֶאֱינַשׁ לְמֵימַר – מותר לו לאדם לומר 'הֵימָנוּתָא' – 'נאמן' בְּבֵית הַכִּסֵּא, וְאַף עַל גַב דִּכְתִיב (דברים ז, ט) 'הָאֵל הַנֶּאֱמָן', אין הכוונה שזהו שמו של הקדוש ברוך הוא, אלא הַהוּא – אותה לשון של 'נֶאֱמָן' האמורה שם, כְּמָּה דְּאַתְּ אָמַר – כמו שתירגם אונקלוס 'אֱלָהָא מְהֵימָנָא' – האל שהוא נאמן, אֲבָל שֵׁם גּוּפֵיהּ – ה' עצמו לֹא אִיקְּרֵי – אינו קרוי נֶאֱמָן.