מסכת שבת, פרק א, שיעור 19
הגמרא מבארת עתה האם הנותן מתנה לחבירו צריך להודיע לו על כך: וְהַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ על כך, וַהֲנֵי מִילֵּי בְּמַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי – והיינו דוקא במתנה שהמקבל עתיד לגלות בעצמו ממי קיבלה, דִּכְתִיב (שמות לד, כט) 'וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו', הרי שלא הודיעו הקדוש ברוך הוא על מתנה זו, כיון שהוא עתיד לדעת זאת, ויודע שהקדוש ברוך הוא נתן לו מתנה זו. אֲבָל בְּמַתָּנָה דְּלָא עֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי – שאין המקבל עתיד לדעת ממי קיבלה, צָרִיךְ לְאוֹדוּעֵיהּ – צריך הנותן להודיע זאת למקבל, כדי להרבות אהבה ואחווה בישראל, דִּכְתִיב (שם לא, יג) 'לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', ודרשו חכמים, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, 'מֹשֶׁה, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי, וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי רוֹצֶה לִתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעֵם', מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ זאת לְאִמּוֹ. שואלת הגמרא, בְּמַאי מוֹדִיעַ לָהּ – איך יכול הוא להודיע לאמו של תינוק שנתן לבנה מאכל. משיבה הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, שַׁיֵּיף לֵיהּ מֵהַהוּא מִינָא – ישפשף לו בין עיניו מאותו מין שהוא נותן לו, ומתוך כך תשאלנו אמו מי עשה לו כן, וישיב שפלוני עשה לו זאת, ואף נתן לו מאכל.
מוסיפה הגמרא ומבארת, וְאַף עַל גַּב דְּשַׁבָּת מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי הִיא, שהרי עתידים ישראל לדעת שהקדוש ברוך הוא נתן להם מתנה זו, מכל מקום מַתַּן שְׂכָרָהּ של שמירת השבת לָא עֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי – אינו עתיד להתגלות להם, ואמר זאת הקדוש ברוך הוא למשה בעל פה, שיודיע לישראל.
מוסיף הרי"ף, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא לגבי מַתָּנָה הניתנת לְעָשִׁיר, כלומר, לסתם אדם, שאינו עני, אֲבָל מַתָּנָה לֶעָנִי, הניתנת בתורת צדקה, אדרבה, אין לו להודיעו, שנאמר במשלי (כא יד) 'מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אַף' – נתינת צדקה בסתר כופה את מידת הדין שלמעלה.
אגב המימרא הקודמת, מביאה הגמרא מימרא נוספת בשם רב: וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת בְּנוֹ לטובה בֵּין הַבָּנִים, שֶׁהרי בִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת – צמר נקי שֶׁהוֹסִיף יַעֲקֹב אבינו לִבְנוֹ יוֹסֵף מִשְּׁאָר בָּנָיו, נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו, כמו שנאמר (בראשית לז ג-ד) 'וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם', וּמתוך כך נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם.
וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, כָּל עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ – גגות הבתים של הדרים בה גְּבוֹהִין מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, לְסוֹף חֲרֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי בנין בית המקדש, (עזרא ט, ט) 'לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבוֹתָיו', פֵּרוּשׁ, כְּשֵׁם שֶׁהַמְרוֹמֵם את בֵּית אֱלֹהֵינוּ מַעֲמִיד אֶת חָרְבוֹתָיו, כָּךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מְרוֹמֵם את בֵּית אֱלֹהֵינוּ, אלא בתי הדיירים גבוהים מבית ה', הרי הוא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹמֵד, שמחמת כן נחרבת העיר.
מוסיפה הגמרא, וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר דין זה אֶלָּא בְּבָתֵּי – בבתים עצמם, שלא יהיו גבוהים מבית הכנסת, אֲבָל בְּקוּשְׁקְשֵׁי וְאַבְרוּרֵי – בירניות ומגדלים שעושים לחזק את העיר, ואינם מקום מגורי בני העיר, לֵית לָן בָּהּ – אין איסור בכך שיהיו גבוהים מבית הכנסת.
(ספר יוחסין)
