מסכת שבת, פרק א, שיעור 32
הסוגיא שלפנינו דנה בענין הפלגה בספינה בימות החול, באופן שיצטרך לשהות בספינה אף בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, ומהטעם שיבואר להלן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – ובאיזה אופן נאמר איסור זה, כשמפליג בספינה לִדְבַר הַרְשׁוּת, כגון לעסקיו או לטיול וכדומה, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה, מַפְלִיגִין אפילו בימים הסמוכים לשבת, וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל מְנָת לִשְׁבֹּת – עליו להתנות את נסיעתו על מנת שבשבת תעצור הספינה ממהלכה, וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת – ואף שיודע הוא שבפועל לא תעצור הספינה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ אפילו להתנות כן.
מסיימת הברייתא, וְהמפליג בספינה מִצֹּר לְצִידוֹן, שהן עיירות קרובות זו לזו, אֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַפְלִיגִין, כיון שיגיע למקומו קודם כניסת השבת.
עתה מבאר הרי"ף את טעם איסור ההפלגה בשבת: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא שאֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, היינו בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת – נמצאת סמוך מאד לקרקעית הים או הנהר, במקום שהמים נמוכים, וְאֵין בַּמַּיִם גובה עֲשָׂרָה טְפָחִים, מקרקעית הספינה ועד קרקעית הנהר (שלחן ערוך), וּמִשּׁוּם גְּזֵירַת תְּחוּמִין גָּזְרוּ בָּהּ – וטעם האיסור להפליג הוא משום יציאה בשבת מחוץ לתחום שבת, שהרי אסור לאדם לצאת ממקומו למרחק הגדול מאלפיים אמה [אלא אם כן הוא בעיר אחת, ודבר זה אינו שייך בימים ובנהרות], והספינה הרי מפליגה בשבת למרחק הגדול מאלפיים אמה. אֲבָל אם היתה הספינה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מקרקעית הים או הנהר, לֹא גָּזְרוּ, שהרי אין איסורי תחומים נוהגים בגובה שמעל עשרה טפחים מן הקרקע. מוסיף הרי"ף, וּמִשּׁוּם הָכֵי – ומחמת כן נָהֲגוּ הַעָם לְהַפְלִיג בַּיָּם הַגָדוֹל, ששם תמיד הספינה גבוהה יותר מעשרה טפחים מקרקעית הים, ואין בכך משום איסור תחומים.
מבאר הרי"ף את שיטתו בענין זה: אֶלָּא, הָיְינוּ טַעֲמָא – זהו הטעם לכך דְּאֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשָׁה יָמִים קוֹדֵם הַשַּׁבָּת, מִשּׁוּם בִּטוּל מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת, דְּכָל שְׁלֹשָׁה יָמִים ראשונים להפלגה, הָוְיָא לְהוּ שִׁנּוּי וֶסֶת – הרי זה שינוי מדרכו של גוף האדם, מִשּׁוּם נִעְנוּעַ הַסְּפִינָה, כְּדִכְתִיב בְּהוּ – כמו שנאמר בפסוק לגבי המפליגים בספינה 'יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כְּשִׁכּוֹר' וְגוֹ' (תהלים קז, כז), וְלֹא יָכְלֵי לְמֶעְבַּד – ואינם יכולים לקיים את מצוות עֹנֶג שַׁבָּת, וּלְאַחַר שְׁלֹשֶׁת יָמִים מהפלגתם הָוְיָא לְהוּ נַיְחָא – יש להם מנוחה, שהורגל הגוף לטלטולי הספינה, וּבָעוּ מֵיכְלָא – ורוצים הם לאכול, וּמְקַּיְימֵי – ומקיימים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת.
מוסיף הרי"ף, וּלפי ביאור זה הַיְינוּ טַעֲמָא – זהו הטעם לכך דְּלִדְבַר מִצְוָה שָׁרִי – מותר להפליג אפילו סמוך לשבת, מִשּׁוּם דְּהעוסקים במצוה פְּטִירֵי [-פטורים] מִמִּצְוַת עֹנֶג שבת, דְּאָמַר מַר – שהרי כך למדנו במסכת סוכה (כה.), 'הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה'. וּתְנָן נַמִּי – ועוד שנינו במשנה שם, 'שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה'.
מביא הרי"ף דינים נוספים התלויים בקיום מצוות עונג שבת: וּלְהָכִי נַמִּי אַמְרִינָן – ומחמת כן אמרה הגמרא שם (מד:) גם דין זה, אָסוּר לאדם לְהַלֵּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יָתֵר עַל שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת, דְּאִינוּן [-שהם] שְׁנֵים עֲשַׂר מִיל, מִשּׁוּם דְּמָבְטִיל לֵיהּ – שבכך הוא מבטל לְמִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת, כְּדִמְפָרֵשׁ בְּהֶדְיָא – כמבואר שם בפירוש, שזהו הטעם. וְהוּא הַדִּין שֶּׁאֵין צָרִין [-אין עושים מצור במלחמה] עַל עֲיָירוֹת שֶׁל נָכְרִים, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֵם לַשַּׁבָּת, מִשּׁוּם דְּלֹא מִיתְהֲנֵי לְהוּ מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָא – כיון שאינם יכולים להנות ממאכל ומשתה תּוֹךְ שְׁלוֹשָׁה יָמִים לתחילת הטלת המצור, מִשּׁוּם טִרְדָּא וּפַחְדָא דְּלִבָּא – מחמת טירדה ופחד הלב, וּלְבָתַר תְּלָתָא יוֹמֵי – ורק לאחר שלשה ימים פָּרַח פָּחְדָיְהוּ – מתבטל פחדם, וּמְקָיְמֵי לֵיהּ – ויכולים לקיים לְמצוות עֹנֶג שַׁבָּת.
(ספר יוחסין)
