מסכת שבת, פרק ב, שיעור 46

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַב הוּנָא, נֵר [-כלי חרס שמניחים בו שמן, ויוצאת ממנו פתילה להדלקה], שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁתֵּי פִּיּוֹת, ובכל פה יש פתילה, אף שהם שואבים שמן מאותו מקום, עוֹלָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – יכולים שני בני אדם לצאת ידי חובה בנר זה, כאשר כל אחד מהם מדליק פתילה אחת. וכגון שהיו שניהם גרים באותה חצר, ומדליקים בפתח החצר. או שהיו שניהם גרים בבית אחד, ורוצים לנהוג כ'מהדרין', שכל אחד מדליק נר בפני עצמו.

דין נוסף בענין דומה: אָמַר רָבָא, אם מִילֵא האדם קְעָרָה בשֶׁמֶן, וְהִקִּיפָה פְּתִילוֹת – והניח בתוכה כמה פתילות בעיגול, אִם כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי – אם כיסה את כל הקערה בכלי אחד, וכל פתילה יוצאת מנקב בפני עצמו שיש בכיסוי, עוֹלָה לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם – יכולים כמה בני אדם לצאת בה ידי חובה, על ידי שכל אחד מהם ידליק נר אחד, אבל אם לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי, כיון שכל הפתילות מעורבות זו בזו, נַעֲשֵׂית הקערה עם הפתילות כִּמְדוּרָה, וַאֲפִילוּ לְאֶחָד אֵינָה עוֹלָה, שהרי המצוה היא בהדלקת נר חנוכה, ולא בהדלקת מדורה.

אָמַר רָבָא, פְּשִׁיטָא לִי – דין זה פשוט אצלי, שאם יש לאדם רק נר אחד, והוא צריך להדליק נֵר חֲנוּכָּה וְנֵר בֵּיתוֹ – נר שבת, נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף – מוטב שישתמש בו לצורך נר שבת ולא לצורך נר חנוכה, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ, שהרי תקנו חכמים להדליק נרות בליל שבת משום שלום בית, שאם יש חושך בבית נגרם צער לבני הבית, שהולכים בחושך ונכשלים.

דין נוסף: נֵר בֵּיתוֹ וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם – צריך האדם לקנות נר שבת ויין לקידוש, ויש לו מעות רק לאחד מהם, נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ, וכמו שהתבאר. ואף שקדוש היום זו מצוה מן התורה, יכול הוא לקדש על הפת, ורק מצוה מן המובחר מתקנת חכמים היא לקדש על היין, ומצוה זו נדחית מפני מצוות נר ביתו (ר"ן).

בָּעֵי – הסתפק רָבָא, אדם שזקוק לקנות נֵר חֲנוּכָּה וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, ויש לו מעות רק לאחד מהם, אֵיזֶה מֵהֶם עָדִיף, האם קִדּוּשׁ הַיּוֹם עָדִיף, מִשּׁוּם דְּתָּדִיר – שהרי הוא נוהג בכל שבוע, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נֵר חֲנוּכָּה עָדִיף, מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִיסָּא – כיון שתקנו חכמים את הדלקת נר חנוכה לפרסום הנס, וענין זה חשוב יותר. בָּתַר דְּבַעֲיָא הֲדַר פָּשְׁטָה – לאחר שהסתפק בדבר, חזר רבא ופשט את ספיקו, נֵר חֲנוּכָּה עָדִיף מקידוש היום, מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִיסָּא.

הגמרא מבארת עתה את מעלת ההקפדה במצוות הדלקת נרות ובמצוות שונות, שהקדוש ברוך הוא משלם עליהם מידה כנגד מידה (מאירי): אָמַר רַב הוּנָא, הָרָגִיל בְּנֵר חֲנוּכָּה [וְשַׁבָּת], ונוהג בהם בדרך חיבוב מצוה (מאירי), הָוְיָין לוֹ – יהיו לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (הרגיל בנר של שבת בניו תלמידי חכמים), שנאמר (משלי ו כג) 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר', במקום שמצוי נר של מצוה, והיינו נר חנוכה ונר שבת, זוכים לאור תורה. הָרָגִיל בְּמצוות מְזוּזָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הָרָגִיל בְּמצוות צִיצִית, זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִידוּש הַיּוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵּי יַיִן – חביות יין, מרוב עושר.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דְּהַוָּה חָלִיף אַפִּיתְחָא דְּבֵי אָבִין נַגְרָא – רב הונא היה רגיל לעבור על פתח ביתו של אדם בשם אבין, שהיה נגר, חֲזָא דַּהֲווּ רְגִילִי בִּשְׁרָגֵי – וראה שאבין ואשתו היו רגילים בהדלקת נר חנוכה ונר שבת, אָמַר רב הונא, כיון שהם מדקדקים בשתי מצוות שתלויות בנר, תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְּרַבִּי נָפְקִי מֵהָכָא – שני אנשים גדולים, תלמידי חכמים, יצאו מבית זה, ואכן נָפְקֵי מִינֵּיהּ – יצאו מהם רַב חִיָּא בַּר אָבִין, וְרַב אִידִי בַּר אָבִין.

מעשה נוסף: רַב חִסְדָּא, הֲוָה רָגִיל דְּחָלִיף אַפִּיתְחָא דְבֵי נָשָׁא דְּרַב שֵׁזְבִי – היה רגיל לעבור על פתח בית אביו של רב שזבי, חֲזָא דַּהֲווּ רְגִילִי בִּשְׁרָגָא – ראה שהם זהירים בהדלקת נר מצוה, אָמַר, גַּבְרָא רַבָּה נָפִיק מֵהָכָא – יצא מכאן אדם גדול [לפי שנזהרו רק בנר מצוה אחד, אמר שיצא רק תלמיד חכם אחד], נָפִיק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁזְבִי.