מסכת שבת, פרק ג, שיעור 70

עתה דן הרי"ף במי שהשהה קדירה באיסור על גבי האש, בשוגג ובמזיד: וְאִי אִינְשִׁי – ואם שכח והשאיר עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה מִידֵי – דבר כל שהוא דְּלֹא בָּשִׁיל כָּל צָרְכֵּיהּ – שאינו מבושל כל צרכו, אָסִיר – אסור התבשיל באכילה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם עָבַר וְשָׁהָה בְּמֵזִיד. והטעם לכך, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַב יְהוּדָה, בַּתְּחִלָּה הָיוּ אוֹמְרִים, הַמְּבַשֵׁל בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג, יֹאכַל – אף הוא עצמו רשאי לאכול את התבשיל. בְּמֵזִיד, לֹא יֹאכַל. וְ'שוגג' לאו דוקא, אלא הוּא הַדִּין לַשּׁוֹכֵחַ, שהותר לו לאכול את מה שהתבשל. מִשֶּׁרַבּוּ – משעה שהתרבו בני אדם שהיו מַשְׁהִין בְּמֵזִיד, וְאוֹמְרִים שׁוֹגְגִין אָנוּ, חָזְרוּ וְגָזְרוּ איסור אכילה על תבשיל שהתבשל בשבת, אַף עַל הַשּׁוֹכֵחַ.

דין נוסף בענין דומה: וְהֵיכָא דְּשָׁכַח מִידֵי דְּבָשִׁיל כָּל צָרְכֵּיהּ – ובאופן ששכח על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מאכל שהתבשל כל צרכו, וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ – וריבוי הבישול טוב עבורו [שאילו היה 'מצטמק ורע לו' מותר להשהותו לכתחילה על כירה שאינה גרופה וקטומה, וכמו שהתבאר לעיל], הָא מִילְּתָא אִיבַּעְיָא לָן בַּגְמָרָא וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – בדין זה הסתפקה הגמרא, ולא פשטה את ספיקה, וּלענין הלכה לְקוּלָא עַבְדִּינָן – יש להקל, וְלֹא אַסְרִינָן לְהַהוּא תַּבְשִׁיל – ואין אוסרים תבשיל זה, כיון דִּסְפֵיקָא דְּרַבָּנָן הוּא, וּלְקוּלָא.

אגב הדין הקודם שהביא הרי"ף, של המבשל בשבת, מביא עתה הרי"ף את הסוגיא בבבא קמא העוסקת בענין זה: גַּרְסִינָן – שנינו ברייתא בְּפֶרֶק מְרוּבֶּה (בבא קמא עא.) אדם הַמְּבַשֵׁל בְּשַׁבָּת, אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, יֹאכַל – מותר אפילו לו עצמו לאכול, בשבת עצמה, וכל שכן שמותר לאחרים לאכול, וכל שכן במוצאי שבת. ואם בישל בְּמֵזִיד, לֹא יֹאכַל בשבת, לא הוא ולא אחרים, אבל במוצאי שבת מותר בין לו ובין לאחרים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם בישל בְּשׁוֹגֵג, יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בין לו עצמו ובין לאחרים. ואם בישל בְּמֵזִיד, הוא עצמו לֹא יֹאכַל עוֹלָמִית, אף לא במוצאי שבת, אך אחרים אוכלים במוצאי שבת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, אם בישל בְּשׁוֹגֵג, יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים, וְלֹא לוֹ. ואם בישל בְּמֵזִיד, לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.

מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, המחמיר כל כך בדינו של המבשל במזיד, ואוסר את התבשיל לעולם, על כל אדם. ומבארת הגמרא, כִּדְדָּרַשׁ רַבִּי חִיָיא אַפִּיתְחָא דְבֵי נְשִׂיאָה – כפי שדרש רבי חייא בפתח בית המדרש של הנשיא, נאמר בפסוק (שמות לא יד) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם', ומכך שדימתה התורה את השבת להקדש, יש לדרוש כך, מַה קֹדֶשׁ – ממון הקדש אָסוּר בָּאֲכִילָה, אַף מַעֲשֶׂה שַׁבָּת אָסוּר בָּאֲכִילָה, ולכן מאכל שהתבשל בשבת במזיד נאסר לעולם ולכל אדם. אִי – ואם תאמר שיש להמשיך ולדרוש, מַה קֹדֶשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף מַעֲשֶׂה שַׁבָּת אָסוּר בַּהֲנָאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק זה לשון 'קדש היא לכם', ומלשון 'לָכֶם' יש לדרוש שֶׁלָּכֶם תְּהֵא, שמעשה שבת שייך לאדם, ומותר בהנאה. יָכוֹל היית לומר שאֲפִילוּ אם בישל בְּשׁוֹגֵג ייאסר המאכל, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בהמשך פסוק זה 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת', וחיוב מיתה הוא רק במזיד, ללמד שרק בְּמֵזִיד אָמַרְתִּי לְךָ שמעשה שבת דינו כ'קדש', וְלֹא למבשל בְּשׁוֹגֵג.