מסכת שבת, פרק ד, שיעור 92

כפי שהוזכר לעיל, אסרו חכמים להטמין את התבשיל אפילו בערב שבת בדבר המוסיף הבל, מחשש שמא יטמין בגחלים, ויבא לחתות בהם בשבת. אך מותר להטמין את החמין בדבר השומר על החום, ואינו מוסיף הבל. במשניות הבאות יבוארו פרטי דיני הטמנה:

משנה

בַּמֶּה טוֹמְנִין – באילו דברים מותר לטמון את החמין מערב שבת, וּבַמָּה – ובאלו דברים אֵין טוֹמְנִין, כיון שהם מוסיפים הבל. מבארת המשנה, אֵין טוֹמְנִין, לֹא בַגֶּפֶת – פסולת זיתים או שומשומים הנשארת אחרי שהוציאו מהם את השמן, וְלֹא בַזֶּבֶל – זבל בהמות, לֹא בְמֶלַח, וְלֹא בַסִיד, וְלֹא בְּחַרְסִית, וְלֹא בַחוֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, שכל אלו כשהם מקובצים יחד הם חמים מאד ומוסיפים הבל.

וכן אין טומנים לֹא בַתֶּבֶן, וְלֹא בַזָּגִים – קליפות וגרעיני ענבים, וְלֹא בַמוֹכִים – צמר, או צמר גפן, וְלֹא בָעֲשָׂבִים, ואלו אסורים רק בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, שאז הם מוסיפים הבל, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים, שאז אינם מוסיפים הבל. וְטוֹמְנִין בַּכְּסוּת – בבגדים, וְכַנְפֵי יוֹנָה ושאר נוצות, וּבַפֵּרוֹת – חיטים או קטניות וכדומה, וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים – הפסולת של העץ שנחתך על ידי הנגרים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן [דַּקָּה] – סיבים דקים הנושרים מן הפשתן כשסורקים אותו, שכל אלו אינם מוסיפים הבל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בִּנעורת של פשתן דַקָּה, וּמַתִּיר בַּגַסָּה.

גמרא

שנינו במשנה שאין להטמין ב'גפת', הגמרא מבררת אם מדובר בפסולת של זיתים, או אף בפסולת של שומשמין: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, 'גֶּפֶת', שֶׁל זֵיתִים תְּנָן – מה ששנינו במשנתנו שאין טומנים ב'גפת', היינו גפת של זיתים, שחומה רב, אֲבָל גפת שֶׁל שׂוּמְשְׂמִין שַׁפִּיר דָּמֵי – מותר להטמין בה, שאין חומה רב כל כך. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר גפת דְּשׂוּמְשְׂמִין תַּנָּא, שאפילו בה אסור להטמין, כיון שאף היא מוסיפה הבל, וְכָל שֶׁכֵּן בגפת דְּזֵיתִים, דְּלָא – שאסור להטמין בה.

תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט את הספק, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – בשם תלמיד אחד מבית מדרשו של רבי ינאי, קוּפָּה מלאה צמר וכדומה, שֶׁטָּמַן בָּהּ קדירה של חמין, כדין, שהרי זהו דבר שאינו מוסיף הבל, אָסוּר לְהַנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי גֶּפֶת שֶׁל זֵיתִים, כיון שהגפת מחממת את הקופה כולה, וכשם שאסרו הטמנה בתוך דבר המוסיף הבל, כך אסרו הטמנה על גבי דבר המוסיף הבל. ומסיימת הגמרא את ראייתה, שְׁמַע מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך, שמה ששנינו במשנה שאסור להטמין בגפת, ב'גֶּפֶת שֶׁל זֵיתִים' תְּנָן – שנינו, וכמו שרבי זירא אמר את דינו דווקא בגפת של זיתים.

דוחה הגמרא, לֹא – אין זו ראיה, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ – יכול אני לומר לך שלְעִנְיַן הַטְמָנָה האמורה במשנתנו, אֲפִילּוּ בגפת דְּשׂוּמְשְׂמִין אָסוּר להטמין, כיון שאף גפת זו מוסיפה הבל. אֲבָל לְעִנְיַן אַסּוֹקֵי הַבְלָא – אך לענין העלאת הבל, כלומר, להניח את הקדירה המוטמנת על גבי דבר המוסיף הבל, אסור רק אם ההבל גדול כל כך שבכוחו לחמם את מה שמונח על גביו, ובזה יש חילוק בין זיתים לשומשמין, דְּגפת של זֵיתִים מַסְּקֵי הַבְלָא – מעלה הבל, ואסור להניח על גבה קופה שטמונה בה קדירה, ואילו גפת דְּשׂוּמְשְׂמִין לָא מַסְּקֵי הַבְלָא – אינה מעלה הבל, ומותר להניח על גבה את הקופה, אבל לענין הטמנה בתוך גפת, אין חילוק בין זיתים לשומשמין.