מסכת שבת, פרק ו, שיעור 114

הגמרא דנה עתה בענין יציאת עבד בשבת לרשות הרבים, בחותם מיוחד המראה שהוא עבד: אָמַר שְׁמוּאֵל, יוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁתלוי בְּצַוָּארוֹ, אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁתלוי בִּכְסוּתוֹ. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, יוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ.

מקשה הגמרא, וּרְמִינְהִי – וקשה על דין זה, שיוצא העבד בחותם שבצוארו, ממה ששנינו בברייתא אחרת, לֹא יֵצֵא הָעֶבֶד בשבת לרשות הרבים, לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא דְּתַנְיָא – ברייתא זו ששנינו בה שלֹא יֵצֵא בחותם שבצוארו, היינו בְּחותם שֶׁל מַתֶּכֶת, וְהָא דְּתַנְיָא – וברייתא זו ששנינו בה שיֵצֵא, היינו בְּחותם שֶׁל טִיט.

וְחילוק זה הוא כִּסברתו דְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּהּ בַּר אֲבוּהָּ, דָּבָר הַמַּקְפִּיד רַבּוֹ עָלָיו, והיינו חותם של מתכת, שאף אם נשבר, רוצה האדון את שבריו [שהרי אפשר להתיכם ולהשתמש בהם], אֵין יוֹצְאִין בּוֹ בשבת, מחשש שמא ישבר החותם, ויטלטל העבד את השברים ברשות הרבים, להביאם לרבו. דָּבָר שֶּׁאֵין מַקְפִּיד רַבּוֹ עָלָיו, כגון חותם של טיט שאין האדון מקפיד על שבריו, יוֹצְאִין בּוֹ בשבת, כיון שאף אם ישבר החותם, לא יטלטלנו העבד ברשות הרבים, שהרי אין לאדון צורך בו. ומכל מקום לפי שתי הברייתות לא יצא בחותם שבכסותו, ואפילו הוא חותם של טיט. והטעם לכך, כיון שחוששים שישבר החותם, והעבד יחשוש שהאדון יחשוד בו שהוא רוצה להיראות כבן חורין ולכן הוא הולך ללא חותם, וכדי להסיר מעליו את החשד יקפל העבד את טליתו ויניחנה על מקום החותם, שלא יהא ניכר שאין החותם עליו. ונשיאת הטלית באופן כזה, שאינה דרך לבישה, הרי זה טלטול גמור, האסור בשבת.

לאחר שהתבארו דיני יציאת העבד בחותם שבגופו או בבגדו, מביאה הגמרא ברייתא בענין יציאת בהמה בחותם שבגופה או שבבגדה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, לֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה לרשות הרבים, לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארָהּ, וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתָה – כמין מעיל שעושים לסוסים, שלא יתלכלכו, והטעם בזה כיון שזהו משא עבורה, ואסור לאדם שתצא בהמתו בשבת לרשות הרבים עם משא. וְלֹא תצא בְּזוּג [-בפעמון] שֶׁבְּצַוָּארָהּ, וְלֹא בְּזוּג שֶׁבִּכְסוּתָה, כיון שנראה הדבר כאילו מוליכה ליריד [אך אין בכך איסור משום משא, כיון שהזוג בטל לאפסר (תוספות נד:)].

שנינו במשנה, וְלֹא תצא אשה בְּעִיר שֶׁל זָהָב. מבארת הגמרא, מַאי 'עִיר שֶׁל זָהָב', אָמַר רַבָּהּ בַּר בַּר חַנָּה, יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא – תכשיט של זהב שמצוירת בו העיר ירושלים, כִּדְעָבַד לָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ – כמו אותו תכשיט שעשה רבי עקיבא לאשתו, רחל.