מסכת שבת, פרק ח, שיעור 141

משנה

משנתנו ממשיכה לבאר את שיעורי ההוצאה של דברים שונים: שיעור ההוצאה של דֶּבֶק, הוא כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת – חתיכת עץ קטנה שנותנים הציידים בראש קנה, ומניחים שם דבק, כדי שהעוף העומד לנוח שם ידבק, ויוכלו ליטול אותו. שיעור חַרְסִית – לבינה כתושה, הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב, שהיתה דרכם להתיך את הזהב בכור מיוחד שיש תחתיו גחלי אש, ובאותה תחתית היה חור קטן לנפח בו אויר כדי להבעיר את הגחלים, ולאחר שהכניסו את המפוח לתוך הנקב שבכור, המכונה 'פי כור', היו טחים אותו בחרסית, והמוציא בשבת חרסית בשיעור הראוי לעשיית פי כור, חייב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט – מושב לאותו כור של צורפי זהב. סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב, כדי להבעיר את האש, שבמקום שלא היו להם פחמים, היו משתמשים בסובין.

סִיד, שיעורו כְּדֵי לָסוּד אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת, כדי להשיר ממנה את השיער. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור הסיד הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל – להשיר את השיער שבצדעיים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שיעור הסיד הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְטִיפִי – להניח על העור שלא במקום שיער, כדי להאדימו, לנוי.

שיעור ההוצאה של אֲדָמָה – טיט אדום, שהיו משתמשים בהם לחתימה [בזמנם דרך החתימה היתה על ידי מילוי מקום החותם בטיט וכדומה, ומטביע בו האדם את חותמו, וכשמתייבש הטיט לא ניתן לפתוח את האיגרת או הכלי ללא שבירת החותמת], כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין – בכמות המספיקה לחתום שק גדול, שמובילים בו סחורה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שיעורו הוא כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת, שזו כמות פחותה יותר. זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק, שיעורם הוא כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא – כרתי, ששיעורו קטן יותר. חוֹל הַגַּס, שיעורו כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלֹא כַף סִיד – כף של סיידים מלאה בחול זה.

קָנֶה, שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ממנו קֻלְמוֹס לכתיבה. ואִם הָיָה הקנה עָבֶה, אוֹ שהיה מְרוּסָּס – מרוסק, שאינו ראוי לכתיבה, כדי להדליקו ולהניחו תחת הקדירה, בשיעור שיש בו כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, והיינו ביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר מכל הביצים, כשהיא טְרוּפָה – מעורבת בשמן, וּנְתוּנָה בָאִלְפָס שהוא כבר חם, שאז היא ממהרת להתבשל.

שיעור הוצאת עֶצֶם בשבת, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ממנו תַּרְוָד – כף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף – שן למפתח.

גמרא

אָמַר עוּלָא, 'חַף' האמורה במשנה, היינו פּוֹתַחַת – השן שבמפתח [ולא המפתח עצמו], שעושים אותה מעצם.

משנה

זְכוּכִית, שיעור הוצאתה הוא כְּדֵי לִגְרֹר בָּהּ רֹאשׁ הַכִּרְכָּר – כמין שיפוד של עץ שהאורגים משתמשים בו למתוח את חוטי השתי ולהפריד ביניהם, שלא יעלה חוט על חבירו, ומחדדים את השיפוד על ידי זכוכית, וזכוכית בשיעור זה יש לה חשיבות לענין הוצאתה בשבת.

גמרא

תָּאנָא – שנינו בברייתא, שיעור הזכוכית הוא כְּדֵי לִפְצֹעַ בָּהּ שְׁנֵי נִימִין כְּאֶחָד – לחתוך באותה זכוכית שני חוטים בבת אחת, ושיעור זה שוה לשיעור האמור במשנתנו (רמב"ם).