מסכת שבת, פרק טז, שיעור 175

הגמרא מביאה עתה מימרות שונות בענין מצוות עונג שבת: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא, כָּל מִי שֶׁמְּעַנֵּג עַצְמוֹ בְּשַׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים – ללא גבולות, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג-יד) 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וגו', אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ', וכוונת הפסוק שלֹא תהא נחלתך כְּאַבְרָהָם, דִּכְתִיב בֵּיהּ – שנאמר בו (בראשית יג, יז) 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה', הרי שהוגבלה נחלת אברהם לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל. וְלֹא כְּיִצְחָק, דִּכְתִיב בֵּיהּ (שם כו,ג) 'כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל', הרי שהוגבלה נחלתו לארצות המסוימות הללו, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ (שם כח, יד) 'וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה' וגו', ולכן הומשלה נחלתו של המענג את השבת כ'נחלת יעקב'.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, המענג את השבת נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, בענינו של המענג את השבת 'וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, בברכות שבספר דברים (לג כט) 'וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ', כלומר שתמשול בגויים, ולא תשתעבד להם.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל הַמְּעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִים לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר בתהילים (לז ד) 'וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֵּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ', ו'עֹנֶג' זֶה האמור בפסוק, שבזכותו זוכים למילוי משאלות הלב, אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא – הפסוק בישעיה אוֹמֵר 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג', הֶוֵי אוֹמֵר – יש ללמוד מכאן שאף ה'עונג' המוזכר בתהילים, זֶה תַּעֲנוּג שַׁבָּת, שבזכותו זוכים שממלא ה' משאלות ליבו של האדם.

מבררת הגמרא, בַּמֶּה מְעַנְּגָה – באילו דברים מענג האדם את השבת [כלומר, מה שיעור החשיבות של המאכלים שצריך האדם לאכול בשבת, כדי לקיים מצוות עונג שבת]. אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוּדָה בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, בְּדָגִים קְטַנִּים, וְרָאשֵׁי שׁוּמִים, וְתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִים, שדברים אלו היו חשובים בזמנם. רַב [חייא בר] אַשִּׁי אָמַר, אֲפִילוּ דָּבָר מוּעָט, וְעָשָׂהוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת, הֲרֵי זֶה עֹנֶג. מבררת הגמרא, מַאי הוּא – מהי דוגמת אותו 'דבר קטן' שאליו התכוון רב [חייא בר] אשי. אָמַר רַב פָּפָּא, כַּסָא דְּהַרְסְנָא – דגים קטנים המטוגנים בשומן של עצמם, ובקמח.

אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כֶּאֱנוֹשׁ, שבדורו התחילו בני אדם לעבוד עבודה זרה, אם עשה תשובה, מוֹחֲלִין לוֹ [כלומר, אף שהעובר על כריתות ומיתות בית דין תשובה תולה ומיתה ממרקת, אם לאחר שעשה תשובה גם שומר שבת כהלכה, מוחלין לו לגמרי (ט"ז סי' רמב)], שֶׁנֶּאֱמַר (שם נו, ב) 'אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ', אַל תִּקְרֵי – יש לדרוש את הפסוק כאילו לא נאמר 'מֵחַלְּלוֹ', אֶלָּא 'מָחוּל לוֹ'.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אִלְמָלֵי – אילו שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, מיד לאחר שנצטוו עליה במדבר, לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וְלָשׁוֹן אחרת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז כז) 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ', וּכְתִיב הָתָם בַּתְרֵיהּ – ונאמר שם, מיד אחר כך בסמוך, (שם יז ח) 'וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם'.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיַּד נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נו ד) 'כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ – ונאמר לאחר מכן, בסמוך, (שם ז) 'וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי', הרי ששמירת 'שבתותי', לשון רבים, והיינו לכל הפחות שתי שבתות, גורמת לגאולה.

אָמַר רַבִּי יוֹסִי, יְהֵא חֶלְקִי עִם אוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. מביאה הגמרא מימרא נוספת של רבי יוסי, הפותחת בלשון דומה: אָמַר רַבִּי יוֹסִי, יְהֵא חֶלְקִי עִם גּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכָל יוֹם.

מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, שיש מעלה באמירת הלל בכל יום, וְהָאָמַר מַר, כָּל הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכָל יוֹם, הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, לפי שנביאים הראשונים תקנו לומר את ההלל בזמנים מסוימים, לשיר ולשמחה, והקורא את ההלל בכל יום הרי הוא עושה זאת כמזמר בשיר ומתלוצץ. מתרצת הגמרא, כִּי קָאָמְרִינַן – מה שאמר רבי יוסי, שיש מעלה באמירת הלל בכל יום, היינו בְּאמירת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה.

מבאר הרי"ף, וּמַאי נִיהוּ – ומה הם 'פסוקי דזמרה', שיש מעלה לאומרם בכל יום, מִ'תְּהִלָּה לְדָוִד' (תהלים קמד א) עַד 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ' (שם קנ ו). [ויש אומרים ש'פסוקי דזמרה' היינו רק שני המזמורים שהם 'הללו את ה' מן השמים' ו'הללו א-ל בקודשו' (רש"י ור"ן)].