מסכת שבת, פרק יא, שיעור 151

גמרא

אגב הדינים המבוארים במשנתנו, בדין טלטול מהים לספינה, הגמרא מבארת עתה כיצד ניתן לשאוב מים מהים לתוך הספינה, בהיתר: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, סְפִינָה – הרוצה לשאוב מים מהים לתוך הספינה, רַב הוּנָא אָמַר, מוֹצִיא מִמֶּנָּה אפילו זִיז כָּל שֶׁהוּא, וּמְמַלֵּא מים מהים, ואף שהים הוא רשות כרמלית והספינה היא רשות היחיד, הוא סובר שמקרקעית הים מתחילה ה'כרמלית', ורק עד גובה עשרה טפחים [וכשם שרשות הרבים נחשבת רק עד גובה עשרה טפחים], ואילו למעלה מעשרה טפחים זהו 'מקום פטור' [וגובה שפת הספינה הוא בודאי יותר מעשרה טפחים מקרקעית הים], נמצא שמעביר את המים מהכרמלית לרשות היחיד דרך 'מקום פטור', ומצד הדין אין כל איסור בדבר, ומכל מקום משום היכר הצריכו חכמים שיוציא זיז כל שהוא מהספינה קודם שישאב.

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרֵי, הם סוברים שה'כרמלית' מתחילה מפני המים ועד גובה עשרה, אם כן נמצא שמעביר את המים מכרמלית לרשות היחיד שלא דרך מקום פטור, ולכן עוֹשֶׂה מָקוֹם אַרְבָּעָה – מוציא מהספינה לוח ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הנקוב באמצעו, וּמְמַלֵּא דרכו מים מהים [וצריך לעשות לו מחיצות קטנות תלויות, ואנו מחשיבים זאת כאילו המחיצות יורדות עד לים, והרי זה כרשות היחיד]. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּוָתַיְהוּ – וההלכה היא כדבריהם, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ רַב הוּנָא חַד לְגַבֵּי תְּרֵי – אחד לגבי שנים, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בְּמָקוֹם שְׁנַיִם.

מוסיפה הגמרא, אֲבָל שׁוֹפְכִין דִּידֵיהּ – אבל את המים המלוכלכים שרוצה האדם להשליך מהספינה לים, אינו צריך לעשות להם היכר זיז ולא מקום ארבעה, אלא שׁוֹפֵךְ לְהוּ אַדּוֹפְנֵי סְפִינָה – שופך אותם על דפנות הספינה החיצוניות, וְאַף עַל גַּב דְּנָחֲתֵי מִכֹּחוֹ לַיָּם – ואף שהם ממשיכים ונשפכים מכח שפיכתו לתוך הים, ונמצא שטלטל מים אלו מרשות היחיד לכרמלית, [והלכתא] כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן – לא גזרו חכמים איסור באופן שאינו מטלטל מרשות היחיד לכרמלית, אלא עושה זאת על ידי שפיכה ברשות היחיד.

שנינו במשנה, סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ לְזוֹ מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לְזוֹ. מבארת הגמרא, הַנֵי מִילֵּי – היתר זה הוא רק עַל יְדֵי עֵרוּב חצרות שעושים שני בעלי הספינות, וכמו ששתי חצירות של שני בני אדם צריכים עירוב כדי להתיר לטלטל ביניהן, ואף שמן התורה אין איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד, תיקנו חכמים שלא יטלטלו ביניהם אלא על ידי עירוב חצרות. וְכִדבריו דְרַב סַפְרָא, שביאר שההיתר הוא על ידי עירוב. ומסייעת לכך הגמרא מברייתא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ לְזוֹ, מְעָרְבִין עירובי חצרות וּמְטַּלְטְלִין מִזּוֹ לְזוֹ. נִפְסְקוּ הקשרים שבין הספינות, נֶאֶסְרוּ בטלטול. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, בֵּין שהיו הקושרים שׁוֹגְגִין, בֵּין מְזִידִין, בֵּין אֲנוּסִין, בֵּין מֻטְעִין – טועים, שחשבו שהדבר מותר, חָזְרוּ הספינות לְהֵיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן, שמותר לטלטל בהן. וְכֵן מַחְצְלָאוֹת הַפְּרוּסוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כלומר, אנשים רבים שעשה כל אחד מהם מחיצה לעצמו על ידי מחצלאות, והרי הן כרשויות היחיד חלוקות, אם הן סמוכות זו לזו הרי דינן כחצרות סמוכות, ומְעָרְבִין עירובי חצרות וּמְטַּלְטְלִין מִזּוֹ לְזוֹ. נִגְלְלוּ המחצלאות, הרי נתבטלו מהן שם 'רשות היחיד', ונֶאֶסְרוּ בטלטול. חָזְרוּ וְנִפְרְשׂוּ המחצלאות, בֵּין שׁוֹגְגִין, בֵּין מְזִידִין, בֵּין אֲנוּסִין, בֵּין מֻטְעִין, חָזְרוּ לְהֵיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן. והטעם לכך, כיון שֶׁמְּחִיצָה הַנַּעֲשֵׂית אפילו בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּטָעוּת, שְׁמָהּ – נחשבת היא למְחִיצָה ומתירה בטלטול.

מקשה על כך הגמרא, אֵינִי – והרי אין הדין כן, וְהָא [-והרי] אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ – לא אמרו דין זה, שהמחיצות שנעשו בשבת מחשיבות את המקומות המוקפים בהם לרשות היחיד, אֶלָּא להחמיר, ולענין לִזְרֹק, כלומר שאסור לזרוק לתוכם מרשות הרבים, כיון שנחשב כמטלטל מרשות הרבים לרשות היחיד, אֲבָל לענין קולא, לְטַלְטֵל בתוכם, אָסוּר. ואם כן כיצד ניתן לומר שמחיצות אלו מתירות בטלטול. מתרצת הגמרא, כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן – דין זה של רב נחמן שנאמר, אַמֵזִיד אִיתְּמַר – נאמר רק לגבי אופן שנעשו המחיצות במזיד ובאיסור, שקנסוהו שלא יוכל לטלטל על ידי זה, אבל מחיצה שנעשתה בשוגג, באונס או בטעות, מתירה אף בטלטול, וכמו שהתבאר בברייתא.

משנה

המשנה דנה באופן שלא נעשתה כל המלאכה באופן המחייב: הַזּוֹרֵק אבן מרשות לרשות בשוגג, וְנִזְכַּר ששבת היום לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה מִיָּדוֹ, ונמצא שתחילת המעשה היה בשכחה וסופו בידיעה. וכן אם לא נזכר באמצע ששבת היום, אך קְלָטָהּ אדם אַחֵר בידו, על ידי שנעקר האדם ממקומו וקיבלה בידו, ונמצא ששני בני אדם היו שותפים במלאכה זו, אוֹ שקְלָטָהּ כֶּלֶב בפיו שאין כאן הנחה על גבי מקום ארבעה,  אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה באויר ולא נחה, פָטוּר.

הַזּוֹרֵק אבן כדי לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה, בֵּין בָּאָדָם בֵּין בַּבְּהֵמָה, וְנִזְכַּר ששבת היום עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חַבּוּרָה, ונמצא שבזמן זה הוא מזיד, פָּטוּר.

זֶה הַכְּלָל, כָּל חַיְיבֵי חַטָאוֹת אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיְהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה. אבל אם היתה תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן זָדוֹן, אוֹ שהיתה תְּחִלָּתָן זָדוֹן וְסוֹפָן שְׁגָגָה, פְּטוּרִין, עַד שֶׁתְּהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה.

סליקו להו הזורק