מסכת שבת, פרק כד, שיעור 244

גמרא

יש להקדים שיש שתי דרכים בביטול נדרים: א. התרת הנדר על ידי חכם, המוצא 'פתח' לנדר, שעל דעת כן לא היה הלה נודר, ומתירו, ודבר זה יכול להיעשות אף לאחר זמן. ב. הפרת הנדר של הבת על ידי אביה, ושל האשה על ידי בעלה, והפרה זו נעשית על ידי שמגלה האב או הבעל את דעתו שאינו רוצה בקיומו של הנדר, ובתנאי שיעשה זאת באותו יום ששמע את דבר הנדר.

שנינו במשנה 'מפירין נדרים בשבת ונשאלים את הנדרים שהם לצורך השבת', ולא מוכרע מלשון המשנה האם מה שאמרו 'לצורך השבת' היינו גם על הפרת נדרים או רק על התרת נדרים, וּמִבָּעֵי לָן – והסתפקה הגמרא, הָא דְּקָתָנִי – האם מה ששנינו במשנה 'מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת' לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת הוּא, אֲבָל שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לֹא – אסור להפירם, אַלְּמָא – ויש ללמוד מכך שהֲפָרַת נְדָרִים על ידי הבעל או האב נעשית בתוך מֵעֵת לְעֵת מזמן ששמע את הנדר, וממילא אף אם נדרה אשתו או בתו באמצע השבת, יוכל להפר את הנדר לאחר שתצא השבת, כיון שעדיין לא עברו עשרים וארבע שעות מזמן ששמע, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר דכִי קָתָּנֵי – מה ששנינו את הלשון 'לְצוֹרֶךְ השבת' אַשְׁאֵלָה – על שאילת חכם בִּלְבַד הוּא דְּקָתָנִי, כיון שהחכם יכול להתיר את הנדר גם לאחר זמן, אֲבָל הֲפָרַת נְדָרִים על ידי האב או הבעל נעשית בשבת בֵּין אם היא לְצוֹרֶךְ השבת ובֵין אם היא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, אַלְּמָא – ויש ללמוד מצד זה שהֲפָרַת נְדָרִים נעשית כָּל הַיּוֹם שבו שמע האב או הבעל את הנדר, וְתוּ לֹא – ולא יותר, וממילא אם לא יפר את הנדר ביום השבת, שבו שמע את הנדר, לא יוכל להפר לעולם, ולכן מותר לו לעשות כן.

וְאָסִיק – והסיקה הגמרא דתַּנָּאֵי הִיא – שמחלוקת תנאים היא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, הֲפָרַת נְדָרִים נעשית כָּל הַיּוֹם של שמיעת הנדר, ומיד כשהסתיים היום אין הבעל או האב יכולים להפר. רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, מֵעֵת לְעֵת – בתוך עשרים וארבע שעות לשמיעת הנדר יכול האב או הבעל להפר את הנדר.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא, הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם בִּלְבַד, וְלֵיתָא [-ואין הלכה כדבריהם] לִדְרַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר שאמרו שהזמן הוא מעת לעת, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך שנינו בברייתא בְּפֶרֶק נַעֲרָה מְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ (נדרים עו:) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג, שהם רבי יוסי ורבי אלעזר. וְשַׁמְעִינָן מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך את ביאור הדין המבואר במשנתנו, דִּמְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת בֵּין לְצוֹרֶךְ בֵּין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, כיון שלאחר יום השבת לא יוכל להפר את הנדר.

אגב הדין הקודם של הפרת נדרים בשבת, מביא הרי"ף את סוגיית הגמרא בנזיר (כג.) בענין זה: וְהֵיכָא דְנָדְרָה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ, הַפָרָתוֹ הֲפָרָה. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (במדבר ל, יג) 'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ', ולכאורה קשה, אם בעלה הפר את נדרה מדוע היא זקוקה לסליחה מאת ה', ומבארת הברייתא, בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בעלה, וְאף על פי שחשבה שהיא נזירה הִיא הָיְתָה עוברת ושׁוֹתָה בַּיַּיִן וּמְטַמְּאָהּ לַמֵּתִים, על זה אמר הפסוק שה' יסלח לה, אף שהיא התכוונה לעבור עבירה, כיון שסוף סוף הפר לה בעלה את נזירותה. וּכְשֶׁמַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה הָיָה בּוֹכֶה, שהרי יש ללמוד מפסוק זה, וּמַה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, אָמְרָה תּוֹרָה צָרִיךְ כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שצריך כפרה וסליחה. מוסיף הרי"ף, וְאִיתָא לְהַאי גִּירְסָא – ומובאת ברייתא זו בְּסּוֹף גְּמָרָא דְּקִדּוּשִׁין (פא:).

שנינו במשנה, וְנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים לְצוֹרֶךְ השבת. מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, האם דין זה נאמר רק בְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּנַאי להישאל קודם השבת, כגון שנדר בשבת עצמה, אוֹ אפילו בְּאופן שֶׁהָיָה לוֹ פְּנַאי קודם השבת, ולא נשאל, מכל מקום מותר לו להישאל בשבת, כיון שיש בכך צורך לשבת.

תָּא שְׁמַע – בא ושמע לכך ראיה ממעשה זה שהיה, דְּאִזְדְקִיקוּ רַבָּנָן – שהוזקקו החכמים לְרַב זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְשָׁרוּ לֵיהּ נִדְרֵיהּ – והתירו לו את נדרו בשבת, אַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ [-שהיה לו] פְּנַאי קודם השבת.

הרי"ף מביא כאן סוגיא נוספת ממסכת נדרים (עז.) הדנה בענין התרת נדרים בשבת. ויש להקדים שהתרת נדרים יכולה להיעשות על ידי שלשה בני אדם, ואפילו אינם בקיאים בהלכות, או על ידי יחיד שהוא מומחה. גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה (נדרים עז.), סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר – היה רב יוסף סבור לומר, שדין זה שלמדנו במשנתנו, שנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים בְּשַׁבָּת, בְּיָחִיד מֻמְחֶה אִין – רק בדיין יחיד מומחה מותר, אבל בִּשְׁלֹשָׁה הדיוטות, לֹא, דְּמִיחְזֵי כְּבֵי דִּינָא – כיון שנראה הדבר כישיבת בית דין, ואסרו חכמים לדון דין תורה בשבת [מחשש שיבואו לכתוב].

אָמַר אַבַּיֵּי, אין הדבר כן, ומותר להתיר נדרים בשבת אפילו על ידי שלשה, כֵּיוָן דִּסְבִירָא לָן – כיון שאנו סוברים להלכה שהתרת נדרים נעשית אֲפִילוּ מְעֻמָּד – כשהמתירים עומדים, בשונה מדין תורה שהדיינים יושבים בו, וַאֲפִילוּ בְּדיינים הקְרוֹבִים לאדם שמתירים לו, בשונה מדין תורה, שאסור שיהיו הדיינים קרובים לבעלי הדינים, וַאֲפִילוּ בַּלַּיְלָה, בשונה מדין תורה שנעשה ביום, לֹא מִיחְזֵי כְּבֵּי דִּינָא – אין הדבר נראה כבית דין [ואף אם מתירים את הנדר ביום ובישיבה וברחוקים, מכל מקום ידוע הדבר שאין דברים אלו מעכבים את ההתרה, ולא ייראה הדבר לבני אדם כמושב בית דין].

אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, נִשְׁאָלִין לִנְדָרִים מְעוֹמֶד – בעמידה, וּבִּיְחִידִי – בדיין יחידי, וּבַלַּיְלָה, וּבִקְרוֹבִים, וּבְשַׁבָּת, אֲפִילוּ אֶפְשָׁר לוֹ – היה יכול להישאל מִבְּעוֹד יוֹם.

™˜

שנינו במשנה, וּמוֹדְּדִין אֶת הַמִּקְוֶה. מביאה הגמרא מעשה, עוּלָא, אִיקְּלַע לְבֵי – הזדמן בשבת לביתו של רֵישׁ גָלוּתָא, חַזְיֵיהּ – ראהו לְרַבָּהּ בַּר בַּר חַנָה, דְּיָתֵיב בְּאַגְנָא דְּמַיָא – שהיה יושב בקערה גדולה של מים, וּמָשַׁח לֵיהּ – והיה מודד אותה בחוט, אָמַר לֵיהּ עולא, אֵימַר דְּאָמוּר רַבָּנָן – מה שאמרו חכמים שמותר בשבת, זהו במְדִידָה דְּמִצְוָה, כגון מדידת מקוה וכדומה, אבל מְדִידָה דְּלָאו מִצְוָה, מִי אָמוּר – וכי התירוה, ואם כן כיצד אתה מודד בשבת מדידה שאין בה מצוה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה בר בר חנה, מִתְעַסֵּק בְּעַלְמָא אֲנָא – אין כוונתי כלל למדידה, אלא אני מתעסק בחוט זה התעסקות בעלמא. אך באמת מדידה הנעשית לצורך ממש לא הותרה אלא במקום מצוה.

סְלִיקוּ לְהוּ מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ

וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת שַׁבָּת