מסכת תרומות, פרק ד, משנה ה

משנה ה: הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, יָתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין:

משנה ה: התבאר במשנה לעיל שאף שאין לתרומה גדולה שיעור מן התורה, קבעו חכמים לעין יפה אחד מארבעים, לעין בינונית אחד מחמישים, ולעין רעה אחד משישים. משנתנו מבארת עד איזה שיעור ניתן להפריש יותר מכך. הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, יותר מאחד מארבעים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יכול להרבות עד לשיעור של אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, כיון שבכך הוא מפריש כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, שהיא אחד מעשרה, וכיון שמצאנו שכינתה התורה הפרשה זו בשם 'תרומה', אף לענין תרומה גדולה ניתן להחשיב שיעור זה כתרומה גדולה. אבל אם הפריש יָתֵר מִכָּאן, והיינו אחד מתשעה או יותר, אין חל שם תרומה על אותו ריבוי, ונמצא שהחלק שהפריש מעורב מתרומה וחולין, והתרומה פטורה ממעשר והחולין חייבים במעשר, וכדי לתקן זאת יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר, כלומר, יתן את אותו חלק מרובה ללוי שיש בידו מעשר ראשון ועדיין לא הפריש ממנו תרומת מעשר, והלוי יחיל שם תרומת מעשר על אותו חלק של חולין המעורב בתרומה, ונמצא שעתה התערובת היא של תרומה ותרומת מעשר, שדיניהם שוים (ואמנם היה יכול גם להפריש את אותם חולין כ'תרומה גדולה' על טבל אחר, אך לגבי תרומה גדולה יש צורך להפרישה 'מן המוקף', כלומר שיהיו התרומה והטבל באותו היקף, ואילו בתרומת מעשר לא נאמר דין זה). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, השיעור שיכול האדם להפריש תרומה הוא עד שיהיה מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה, כיון שנאמר לגבי תרומה 'ראשית דגנך', והיינו שה'ראשית', שהיא התרומה, תהיה כמו הדגן, שהם החולין הנשארים. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, יכול הוא להפריש לתרומה אפילו יותר ממחצית התבואה, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין – ואין צורך אלא שישתייר שם מקצת תבואה של חולין, שתהיה השארית ניכרת, ולא יותר.