מסכת תרומות, פרק ו, משנה א
פרק ו, משנה א: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ. אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:
פרק ו, משנה א: נאמר בתורה (ויקרא כב יד) 'וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ', ומשנתנו מבררת דין זה של הוספת חומש על תרומה: זר הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, והחומש שבתורה הוא אחד מארבעה ממה שאכל, כלומר, שאם אכל תרומה בשווי ארבעה דינרים, מוסיף דינר, ונמצא שמתוך התרומה והתוספת יחד, התוספת היא אחד מחמשה. אֶחָד הָאוֹכֵל מאכל של תרומה, וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה יין של תרומה, כיון ששתיה בכלל אכילה, שנאמר (דברים יד כו) 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף וגו' בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וגו' וְאָכַלְתָּ שָּׁם', הרי שכתבה התורה לשון 'אכילה' גם על שתיין יין ושיכר, וְאֶחָד הַסָּךְ על גופו שמן של תרומה, כיון שסיכה כשתיה, שנאמר (תהילים קט יח) 'וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו', דינם שוה להתחייב בקרן וחומש, אם היו שוגגים.
אֶחָד האוכל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְאֶחָד האוכל תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ, וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ – ואם חזר ואכל את אותו חומש, דינו כאוכל תרומה, ומוסיף חומש על אותו חומש ראשון. וכשבא לשלם את דמי התרומה שאכל, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם בפירות של תְּרוּמָה, שהרי הם שייכים לכהן ממילא, ואינו יכול לפרוע בהם את חובו, אֶלָּא משלם את הקרן והחומש מפירות של חֻלִּין מְתֻקָּנִים – שהופרשו מהם תרומות ומעשרות, וְהֵם (-אותם חולין) נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, שנאמר 'ונתן לכהן את הקדש', ודרשו חכמים שיתן לו פירות הראויים להיות קודש. וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה – ואם חזר ואכל את אותם חולין שנעשו תרומה, ושילם תחתיהם חולין אחרים, אף אותם חולין נעשים תרומה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל, כיון שגזירת הכתוב היא שישלם חולין הראויים להיעשות תרומה, ואינו יכול לפטור את עצמו אפילו בתשלומי דמים, ממילא אינו יכול להפטר אף על ידי מחילת הכהן.
