מצוה שנב) שאם המיר הקדשים יהיו שניהם קדושים

פרשת בחוקותי

"לא יחליפנו ולא ימיר אותו… ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז י)

מצוות עשה, שאם המיר אדם בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר 'זו תהיה לקרבן תמורת זו', שתהיינה היא והתמורה שתיהן קדש. שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'.

משרשי המצוה, כמו במצוה הקודמת של איסור ההמרה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר עליה והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות, כלומר, בראשונה ובתמורתה, ביטל מצוות עשה זו, מלבד העונש שיש בכך שהוא מועל בקדש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁאִם הֵמִיר אָדָם בְּהֵמַת קָרְבָּנוֹ בִּבְהֵמָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁאָמַר 'זוֹ תִּהְיֶה לְקָרְבַּן תְּמוּרַת זוֹ', שֶׁתִּהְיֶינָה הִיא וְהַתְּמוּרָה שְׁתֵּיהֶן קוֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז י) 'וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה צה), שֶׁתַּכְלִית בִּנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִיא לְהָכִין אֶת הַלְּבָבוֹת לַעֲבוֹדַת ה', כִּי טֶבַע הָאָדָם לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר פְּעֻלּוֹתָיו, וְעַל יְדֵי רִבּוּי הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת וְהַתְמָדָתָן, מַחֲשָׁבוֹת הַלֵּב נִטְהָרוֹת, מִתְלַבְּנוֹת וּמִזְדַקְקוֹת. וְה' חָפֵץ בְּטוֹבָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹתָיו, וְלָכֵן צִיוָנוּ לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְנָקִי בְּתַכְלִית הַנְּקִיּוּת, לְטַהֵר שָׁם מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אִישׁ וּלְתַקֵּן לְבָבָם אֵלָיו בּוֹ, וּמִתּוֹךְ הֶכְשֵׁר הַמַּעֲשֶׂה וְטָהֳרַת הַמַּחְשָׁבָה שֶּׁיִּהְיוּ לָנוּ שָׁם, יַעֲלֶה שִׂכְלֵנוּ וְיִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן. וְהִתְבָּאֵר עוֹד (מצוה צח) שֶּׁצִּוָּנוּ ה' לְהַגְדִּיל אֶת כְּבוֹד הַבַּיִת וּלְפָאֲרוֹ בְּעֵינֵי הָרוֹאִים, כְּדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יִרְאֵהוּ הָאָדָם יִכָּנְסוּ בְּלִבּוֹ מוֹרָא וַעֲנָוָה, וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב יַכְשִׁיר אֶת הַנֶּפֶשׁ. וְעַל פִּי זֶה יֵשׁ לְבָאֵר אֶת טַּעַם הַמִּצְוָה כָּאן, שֶׁרָצָה ה' בָּרוּךְ הוּא לְהַטִּיל מוֹרָא בְּלֵב בְּנֵי אָדָם בְּכָל עִנְיְנֵי הַקֹּדֶשׁ, וּכְדֵי לִקְבֹּעַ בְּלִבֵּנוּ מוֹרָא עִנְיַן הַקֹּדֶשׁ, צִוָּה הַכָּתוּב שֶׁלֹּא נְשַׁנֶּה אֶת הַדְּבָרִים, אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הַבְּהֵמָה – תִשָּׁאֵר בִּקְדֻשָּׁתָהּ לְעוֹלָם, וְלֹא נַחְשֹׁב לְהַפְקִיעָהּ מִקְּדֻשָּׁתָהּ וּלְהַחְלִיפָהּ בִּבְהֵמָה אַחֶרֶת. וְאִם יוֹצִיא הַדָּבָר מִפִּיו, אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁתִּתְהַפֵּךְ מַחְשַׁבְתּוֹ וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, וְתִהְיֶינָה שְׁתֵּיהֶן קוֹדֶשׁ, כִּי הוּא בָּא בְּמַעֲשָׂיו לְהַפְקִיעַ קְדוּשָׁה, וַתֶּהִי לְהֶפֶךְ, שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַקְּדֻשָּׁה יוֹתֵר וְתִּתְּפֹּשׂ הַכֹּל. וְהָרַמְבַּ"ם ז"ל כָּתַב בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ, שֶׁיָּרְדָה הַתּוֹרָה לְסוֹף מַחְשֶׁבֶת הָאָדָם וְיִצְרוֹ הָרַע, שֶׁטִּבְעוֹ לְהַרְבּוֹת קִנְיָנָיו וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר וְהִקְדִּישׁ אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ וְיִתְחָרֵט, וְיַחֲלִיף אֶת הַבְּהֵמָה שֶּׁהִקְדִּישׁ בִּפְחוּתָה מִמֶּנָּה. וְאָסְרָה תּוֹרָה גַּם לְהַחְלִיף רַע בְּטוֹב, כֵּיוָן שֶׁאִם תִּהְיֶה לוֹ רְשׁוּת לְכָךְ, יָבוֹא לְהַחְלִיף גַּם טוֹב בְּרָע.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (תמורה יז.) שֶׁאִם הֵמִיר בְּהֵמַת קָרְבָּן בִּבְהֵמַת כִּלְאַיִם, אוֹ בִּטְרֵפָה, יוֹצֵא דֹּפֶן, אוֹ בְּטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְקָרְבַּן, אֵין הַקְּדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהֵמִיר בְּגָמָל אוֹ בְּחֲמוֹר. אַךְ אִם הֵמִיר בִּבְהֵמָה בַּעֲלַת מוּם, אַף שֶׁאָסוּר לְהַקְרִיבָהּ, חָלָה עָלֶיהָ קְדוּשָׁה כְּכָל תְּמוּרָה, כֵּיוָן שֶׁהִיא שַׁיֶּכֶת לְמִין הַבְּהֵמוֹת שֶׁנִּתָּן לְהַקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן. וְעוֹד אָמְרוּ (שם ט.) שֶּׁאֵין אָדָם מֵמִיר קָרְבָּן שֶׁל אָדָם אַחֵר בִּבְהֵמָה שֶׁלּוֹ, אֲבָל אִם אָמַר בַּעַל הַקָּרְבָּן שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לְהָמִיר יָמִיר, מֵמִיר בָּהּ כָּל אָדָם. וְהַמֵּמִיר בָּקָר בְּצֹאן אוֹ צֹאן בְּבָקָר, אוֹ כְּבָשִׂים בְּעִזִּים אוֹ עִזִּים בִּכְבָשִׂים, אוֹ נְקֵבוֹת בִּזְכָרִים וּזְכָרִים בִּנְקֵבוֹת, אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּהֵמָה אַחַת שֶׁל קָרְבָּן בְּמֵאָה שֶׁל חוּלִּין, אוֹ מֵאָה שֶׁל קָרְבָּן בְּאַחַת שֶׁל חוּלִּין, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בְּזוֹ אַחַר זוֹ, הֲרֵי כֻּלָּן נַעֲשׂוֹת תְּמוּרָה. וְאֵין הַתְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה, כְּלוֹמַר, שֶׁאִם הֵמִיר אֶת הַקָּרְבָּן בְּבֶהֱמַת חוּלִּין, וְחָלָה עָלֶיהָ קְדוּשָׁה כְּדִין 'תְּמוּרָה', וְחָזַר וְהֵמִיר אֶת הַתְּמוּרָה בִּבְהֵמָה אַחֶרֶת, אֵין הַבְּהֵמָה הָאַחֶרֶת נַעֲשֵׂית תְּמוּרָה, וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וְכֵן וָלָד שֶׁל בְּהֵמַת הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ', וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל (שם יג.) עַל פִּי מַה שֶׁקִּבְּלוּ, 'הוּא' וְלֹא וְלָדוֹ, 'וּתְמוּרָתוֹ' וְלֹא תְּמוּרַת תְמוּרָתוֹ. אֲבָל הַמֵּמִיר בְּהֵמַת קָרְבָּן בִּבְהֵמַת חוּלִּין, וְחָזַר וְהֵמִיר בְּבֶהֱמַת הַקָּרְבָּן בְּהֵמוֹת חוּלִּין מְרֻבּוֹת, אֲפִילוּ אֶלֶף פְּעָמִים, כֻּלָּן תְּמוּרָה, וְלוֹקֶה עַל כָּל אַחַת. וְהָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא דִּבֵּר הַכָּתוּב אֶלָּא בִּבְהֵמָה. וְאֵין קָדְשֵׁי גּוֹיִם עוֹשִׂים תְּמוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדְּרַבָּנָן, גּוֹי שֶׁהֵמִיר אֶת קָרְבָּנוֹ, מוּמָר.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ, וְהֵמִיר, וְלֹא נָהַג קְדוּשָׁה בִּשְׁתֵּי הַבְּהֵמוֹת, כְּלוֹמַר בָּרִאשׁוֹנָה וּבִתְמוּרָתָהּ, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה, מִלְּבַד הָעֹנֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בְּדָבָר, שֶּׁמּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ.