ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ב, יא-יב

יא) שני צבורין (-ערימות) אחד של חמץ ואחד של מצה, ובסמוך אליהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים, זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ, וכן אם היו שני בתים בדוקין, וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל מהחמץ, ואין ידוע לאיזה בית נכנס, או שידע שנכנס לאחד מהן ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום או שבדק ומצא ככר, או שהיו תשעה צבורין של מצה, ואחד של חמץ, ופירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הככר שפירש, ונכנס לבית בדוק, בכל האופנים האלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן 'קבוע', כלומר, בשני המקרים הראשונים, יש ספק לאיזה בית נכנס החמץ, ואין כאן בית קבוע וידוע שנכנס אליו חמץ, ובשני המקרים האחרונים הרי כבר בדק את החמץ, ואין כאן ספק קבוע, שהרי לא ידוע שהוכנס לשם חמץ (ובאופן האחרון גם פרש הככר מהרוב, שהם מצה), לא חייבוהו לחזור ולבדוק.

יב) הניח החמץ בזוית זו של הבית, ומצאו בזוית אחרת, יש לחשוש שמא מה שמצא הוא חמץ אחר, והחמץ שהונח בזוית הראשונה נגרר על ידי חולדה וכדומה למקום אחר בבית, או שהניח תשע חלות של חמץ ומצא עשר, שיש לחשוש שכל התשע שהניח נגררו למקום אחר, והעשר הללו הובאו על ידי אדם אחר, או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, בכל אלו צריך לחזור ולבדוק.