ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ב, ג-ד

ג) ובאופן זה, שאחד מבני החצר לא עירב יחד עם שאר בני החצר, ולא רק שלא ביטל את רשותו אליהם, אלא ביטלו אלו המערבין את רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר בטלטול בחצר, שהרי נשאר לבדו, והם אסורין, שלא נשאר להן רשות, ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין רבים אורחין אצל אחד:
ד) היו אלו שלא עירבו שנים או יתר, אם ביטלו רשותם למערבין, המערבין מותרין ואלו שלא עירבו אסורין. ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשנים שלא עירבו, כיון שכל אחד מהן אוסר על חבירו, שהרי לא עירבו יחד. ואפילו חזר האחד שלא עירב וביטל רשותו לשני שלא עירב, הרי זה אסור, כיון שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה. אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב, והיינו באופן שהיה עמהם שכן שלישי, ואותו שעירב עירב עמו, ומת אותו שלישי, אותו אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאותו שלא עירב כדי להתיר לו את הטלטול, שהרי עדיין רשות חבירו, שמת, אוסרת את הטלטול על השלישי שלא עירב, וכיון שמת אינו יכול לבטל רשותו, אבל האחד שלא עירב, מבטל רשותו לאחד שעירב, ורשאי הלה לטלטל, שהרי עירב עם האחד, והאחר ביטל לו את רשותו.