ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ד, ה-ו

ה) האב ובנו ותלמידו שהן שרויין בחצר, אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד. ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין, מכל מקום הרי הן כבית אחד:
ו) האחים, שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו, ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעליהן או רבן תמיד, אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו, או בטובה שעושים לו, ימים ידועין, הרי הם כמי שסועד אצל חבירו שבוע או חדש, ואם אין עמהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב, ואם עירבו עם חצר אחרת נותנים עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת. ואם היו דיורין נוספים עמהן בחצר, צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר, מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!