ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ד, טו-טז

טו) אנשי החצר ששכחו ולא עירבו, אין מוציאים מבתים לחצר ולא מחצר לבתים, אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר, ובכל מקום הנחשב עם החצר [כפי שיבואר להלן]. ואם היתה שם מרפסת או עליה, ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה, או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה. וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה, ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה, וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עמה:
טז) כיצד, הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר, אם אינן גבוהין עשרה טפחים, הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת, ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים. ואם גבוהין עשרה, והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים, הרי אלו נחשבין עם המרפסת, שהרי הן שוין לה, ובני מרפסת מותרין בהם. ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים או יתר על כן, אף על פי שגבוהין עשרה, הרי אלו בכלל החצר והמרפסת, לפי ששניהן אפשר להשתמש בהן על ידי זריקה, לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים, עד שיערבו. היתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת, אין המרפסת אוסרת על בני החצר, שהרי נחלקה מהן:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!