ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ד, יא-יב
יא) שתי חצרות, ושני בתים פתוחין זה לזה ביניהן, והחיבור בין שתי החצרות הוא דרך שני הבתים הללו, והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת, והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן והניחוהו בבית האחר, שתיהן לא קנו עירוב, כיון שכל אחת מהן – כל אחד מבני החצר הניח עירובו בבית שנחשב כמו 'בית שער' של חצר אחרת:
יב) אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו. וכן קטן, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית, הרי זה אוסר עד שיערבו עליו. אבל האורח אינו אוסר לעולם, כמו שבארנו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
