ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, ה-ו

ה) המניח את עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום, ואין מודדין לו ממקום עירובו, אלא הרי הוא כשאר בני המדינה כולן, שיש להן אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה. וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר, והיינו סמוך לעיר במקומות שנחשבים כחלק מהעיר, שמודדין את התחום של העיר חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר, שלא עשה כלום.

נתן עירובו חוץ לתחום – במרחק של יותר מאלפים אמה מחוץ לעיר, אינו עירוב, שהרי אסור לו להלך בשבת ממקומו ועד מקום עירובו.
ו) אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נשואין, או להקביל פני רבו, או להקביל פני חבירו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו. או מפני היראה, כגון שהיה רוצה לברוח מן העובד כוכבים, או מן הלסטים, וכיוצא בזה. ומכל מקום, אם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות, בדיעבד הרי זה עירוב:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!