ספר זמנים: הלכות קידוש החודש, פרק ג, ה-ו
ה) בראשונה, היו מקבלין עדות החדש כל יום שלשים, פעם אחת אירע שנשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים, ונתקלקלו במקדש, ולא ידעו מה יעשו, אם יעשו עולה (-תמיד) של בין הערבים יש לחשוש שמא יבאו העדים ויעידו שהיום ראש חדש, ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים, ולכן עמדו בית דין והתקינו שלא יהיו מקבלים עדות החדש אלא עד המנחה, כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם:
ו) ואם הגיע מנחה ולא באו עדים, עושין תמיד של בין הערבים, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, ומקריבין מוסף למחר, לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה. משחרב בית המקדש ולא היה קיים חשש זה, התקין רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו, ואפילו באו עדים יום שלשים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה, מקבלין עדותן, ומקדשין יום שלשים בלבד:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
