ספר זמנים: הלכות קידוש החודש, פרק ה, ג-ד
ג) ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, שלא על פי ראיית הלבנה, מסוף חכמי התלמוד, בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה, וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא, על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.
ד) כשהיתה סנהדרין קיימת, והן קובעין את החודש על פי הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי (שהם מתעכבים יותר משלוחי ניסן, כיון שאינם הולכים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים), עושין ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקות, שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם, היו עושים שני ימים, מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
