ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ד, א-ב
א) אין מוציאין את האש ביום טוב, לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד -חריף] ביותר, שהוא כמים, שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה, או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו, וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש חדשה אסור, שהרי היה אפשר להמציא אותה מבערב:
ב) אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך, אסור לכבות את האש, אפילו הובערה לצורך אכילה, כיון שהכבוי הוא מלאכה, ואין בו צורך אכילה כלל. וכשם שאין מכבין את האש, כך אין מכבין את הנר, ואם כבה, לוקה, כמי שארג או בנה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
