ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ז, ד-ה
ד) ואסור לאדם שיתכוין [-יעשה כן בכוונה], ויאחר מלעשות מלאכות אלו וכיוצא בהן, ויניחם כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי, וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד, ועשאה במועד, בית דין מאבדין אותה, ומפקירין אותה לכל. ואם כיון מלאכתו למועד, ומת, אין קונסין את בנו אחריו, ואין מאבדין אותה ממנו אם כבר עשאה האב, ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד, אם לא הספיק האב לעשותה קודם שמת, כדי שלא תאבד:
ה) מי שצרך לתפור לו בגד, או לבנות לו מקום, במועד, אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה, הרי זה עושה אותה כדרכו. ואם היה אומן מהיר, הרי זה עושה אותה מעשה הדיוט. כיצד, בתפירה, מכליב – עושה תפירות כשיני הכלב, אחת יורדת ואחת עולה, ובבנין מניח אבנים ואינו טח בטיט עליהן, ושף סדקי הקרקע, ומעגילה ביד וברגל, כעין שמעגילים במחלצים, וכן כל כיוצא בזה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
