ספר זמנים: הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ה, ט-י
ט) סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום, כשרה, אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, והוא – ובתנאי שתהיה עשויה לצל. כגון סוכת עכו"ם, וסוכת בהמה -סוכה העשויה עבור בהמה] וכל כיוצא בהן. אבל סוכה שנעשית מאיליה, פסולה, לפי שלא נעשית לצל. וכן החוטט בגדיש ועשהו סוכה, אינה סוכה, שהרי מתחילה לא עימר גדיש זה לצל, ועתה כשחטט בתוכו נעשתה הסוכה מאליה, ואין כאן עשיה לשם צל, לפיכך, אם עשה בתחלה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה, כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל:
י) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן, ודין זה הוא מדרבנן, גזרה שמא יעשה אותן חבילות על גגו כדי לייבשן, ולא לשם צל, וימלך וישב תחתיהן לשם סוכה, והרי הוא מתחלה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשית מאיליה, ולכן גזרו שלעולם אין מסככים בחבילות סגורות של קש עצים או זרדים. ואם התירן, כשירות. ואין 'חבילה' לענין זה פחותה מעשרים וחמשה בדים:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
