ספר נשים: הלכות אישות, פרק ד
א) אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. והמקדש אשה בעל כרחה, אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת. ויש לאיש (-יכול האדם) לקדש נשים רבות כאחת (-בבת אחת), והוא שיהיה בכסף, אם קידש בכסף, פרוטה לכל אחת ואחת. ויש לאחת מהן (-יכולה אחת מהנשים המתקדשות), או לאדם אחר, לקבל הקידושין על ידי (-עבור) כולן, מדעתן:
ב) המקדש את האשה, ונתן הקידושין מדעתה ביד חבירתה, ואמר לחבירתה כשנתן הקידושין בידה 'ואת נמי', או 'וכן גם את', וכיוצא בזה, הרי שתיהן מקודשות. אבל אם נתן בידה את כסף הקדושין עבור חברתה, ואמר את לשון הקדושין עבור חברתה, ואחר כך הוסיף ואמר לה רק 'ואת', הרי זו שקבלה את כסף הקידושין מקודשת בספק, שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה, וכאילו אמר לה בלשון שאלה, 'ואת מה תאמרי בדבר זה', אך לא התכוון לומר לה ואת גם כן מקודשת, ולפיכך קיבלה היא את כסף הקידושין עבור חברתה, שהרי זה עדיין לא התכוון לקדשה, ואין הקבלה עצמה מוכיחה שהסכימה להתקדש, אלא מפני שהוא רק שואלה לראות מה בלבה, ומפני זה היא רק ספק מקודשת:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
