ספר נשים: הלכות גירושין, פרק י

יג) וכן המוציא את אשתו משום שהיא אילונית (-אינה ראויה ללדת), או משום שרואה דם בכל עת תשמיש, הרי זה לא יחזיר לעולם, ואף כאן הטעם הוא מחשש שמא תנשא לאחר, ותלד האילונית, ותתרפא הנדה, ויאמר הבעל הראשון, אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרשה, ונמצא לדבריו שהגט בטל והבנים ממזרים. ואם עבר והחזיר, לא יוציא.
יד) שליח שהביא גט של חוץ לארץ, ואמר בשעת מסירתו 'בפני נכתב ובפני נחתם', כפי שהתבאר לעיל שזהו תנאי בכשרותו של גט כזה, הרי זה לא ישאנה – אינו רשאי לישא את אות אשה שהביא לה את הגט, כיון שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה לישאנה, ולפיכך העיד לה בשקר שבפניו נכתב ובפניו נחתם. וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה, ונשאת על פיו, הרי זה לא ישאנה, מחשש שמא העיד שקר כדי לישא אותה. וכן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, והיינו שנדרה הנאה מבעלה, ובאה לחכם שיתיר לה את הנדר ולא מצא לה פתח, ומחמת כן על בעלה לגרשה, הרי זה לא ישאנה, שנראה שלא התיר לה את הנדר כדי שיוכל לישא אותה. וכן הנטען – יצא עליו שם רע שבא על השפחה, ונשתחררה, או שנטען על הנכרית, ונתגיירה, הרי זה לא ישאנה, כיון שדבר זה מוכיח שהשם הרע שיצא עליו היה נכון. וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הגוי ונתגייר, העבד ונשתחרר, הרי זה לא ישאנה. וכולן אם עברו ונשאו, אין מוציאין מידם.