ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק א
ה) מי שמת ללא ילדים, והניח את אשתו כשהיא מעוברת, אם הפילה אחר מותו, הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מן החליצה ומן הייבום. אבל מדברי סופרים אינה נפטרת עד שֶׁיִּוָּדַע בודאי שכלו לו חדשיו (-הסתיימו חודשי עיבורו) ונולד לתשעה חדשים גמורים, אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חי שלשים יום הרי זה ולד קיימא, ואף שמת לאחר מכן הרי זה פוטר את נשי אביו מן החליצה ומן הייבום. ואם מת בתוך השלשים, אפילו ביום השלשים, בין שמת מחולי, בין שנפל מן הגג או אכלו ארי, אף שאין מיתתו מחמת חולשה וכדומה, מכל מקום הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא, ולפיכך אמו חולצת מדברי סופרים, אבל לא תתייבם, שהרי כיון שמעיקר הדין אינה חייבת ביבום הרי היא אסורה על אחי בעלה, כדין אשת אח שלא במקום מצוות יבום.
ו) מי שיש לו אח מכל מקום, אפילו ממזר, או עובד כו"ם (-מומר), בין קטן בין גדול, משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו, הרי זה זוקק את אשתו של אחיו לייבום. ואם היה לו אח מן האב, שנולד לאביו מן השפחה או מן הכותית, אינו נחשב אחיו לדבר מן הדברים, ואינו זוקק את אשתו ליבום. ואף על פי שהיתה לידתו של אותו אח בקדושה, שהתגיירה או השתחררה אמו, הואיל והיתה הורתו שלא בקדושה, אינו נחשב אחיו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
