ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ו
כ) וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהיתה האחת מהן שנייה (-'שניה לעריות', האסורה מדברי סופרים) על היבם, או מחייבי לאוין, או מחייבי עשה, או שהיתה אילונית, הרי צרתה מותרת ליבם, וחולצת או מתייבמת. אבל החולץ ליבמתו, והלכה אחות חלוצתו או אמה וכיוצא בהן (מקרובות האשה האסורות על הבעל לעולם), ונשאת לאחיו ולו אשה אחרת, ומת, ונפלו שתיהן לפניו, כשם שקרובת חלוצתו אסורה עליו כיון שהיא נחשבת קצת כקרובת אשתו, כך צרתה אסורה עליו, והרי שתיהן כ'שניות' לו, וחולצות ולא מתייבמות. ומפני מה אסרו חכמים את צרת קרובת חלוצתו, מפני שמתחלפת בדעת ובעיני בני אדם בצרת חלוצתו, האסורה עליו:
כא) שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהאחת מהן ערוה על היבם, והרי הערוה גם אילונית, צרתה מותרת ליבם, וחולצת או מתייבמת, והטעם לכך שאין הערוה פוטרת את צרתה, הואיל והאילונית אינה בת ייבום כלל, הרי זו כמי שאינה בפרשת יבום כלל, ונפלה זיקתו של היבם על צרתה בלבד. וכן אם גירש אחיו את הערוה, או שהיתה מקודשת לו בקידושין דרבנן ומיאנה בו קודם שימות, או שמתה בחיי בעלה, ואחר כך מת אחיו והניח את צרתה, שאינה אסורה על היבם, הרי צרתה מותרת ליבם, וחולצת או מתייבמת, ואין אומרין הואיל ונעשת צרה לערוה שעה אחת, תאסר לעולם, שאין הצרה אסורה להתייבם עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה לייבום:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
