ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ו
כז) שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות (-שאינן אחיות), ומת אחד מהן, ועשה השני מאמר (-קידושין דרבנן) ביבמתו, ומת גם השני קודם שיכנוס את יבימתו, ונפלו שתיהן – אשת הראשון שעשה בה השני מאמר, ואשת השני, לפני היבם, שהוא האח השלישי, הרי אלו חולצות כדי להפקיע את זיקתו ולהתירן להנשא, ולא מתייבמות, והטעם שאינן מתייבמות, מפני שבעלת המאמר – אשת הראשון שעשה בה השני מאמר, יש עליה זיקת שני יבמין, כלומר היא זקוקה לאח השלישי גם מצד הראשון שהיה בעלה ממש, וגם מצד השני שעשה בה מאמר והרי היא נחשבת קצת כאשתו, ונמצאת כאילו היא אשת שני מתים, ודרשו חכמים ואמרו שרק 'אשת המת' מתייבמת, ולא 'אשת שני מתים', לפיכך, כל אשה שעליה זיקת שני יבמין, חולצת ולא מתייבמת, וכן צרתה, אשת השני, חולצת ולא מתייבמת, אף שיש עליה רק זיקת יבם אחד, כיון שצרתה אסורה להתייבם אף היא אינה מתייבמת, ואיסורן מדברי סופרים (שהרי מהתורה אין כלל 'מאמר' ביבמה).
כח) ומפני מה לא יחלוץ האח השלישי לבעלת המאמר שיש עליה זיקת שני יבמין, ובכך יתיר את זיקת האח הראשון, וייבם את צרתה מכח זיקת האח השני שמת, גזרה היא שגזרו חכמים, שלא יאמרו בני אדם שיראו ענין זה ששתי יבמות הבאות מבית אחד, אחת חולצת ואחת מתייבמת, ובאמת אין הדבר כן, שהרי בכל מקום שיש שתי יבמות מבית אחד די ביבום או חליצה של אחת מהן כדי להתיר את כולן, ולפיכך אסרו אף צרתה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
