קמו. חכם שמת, שהכל קורעים עליו, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה, רשאים לאחות את הקרע בתפירות גסות.
קמז. הקורע על אחד ממתים אלו, אינו רשאי לאחות את הקרע לעולם: על אביו או אמו, על רבו שלימדו תורה, על נשיא, על אב בית דין, על שמועה בדבר רעה שאירעה לרוב הציבור, על ברכת השם, על ספר תורה שנשרף, על ראיית הרי יהודה בחורבנן, על ראיית ירושלים בחורבנה, ועל ראיית המקדש בחורבנו.
קמח. הרואה את המקדש חרב לפני שראה את ירושלים בחורבנה, קורע על המקדש טפח, וכשרואה את ירושלים מוסיף קרע, ואפילו כל שהוא. אך אם ראה את ירושלים תחילה, קורע עליה קריעה בפני עצמה, ועל המקדש קריעה בפני עצמה.
קמט. כשם שהשומע ברכת השם צריך לקרוע, כך השומע דבר זה מפי העדים שמספרים על כך, חייב לקרוע. אבל העדים עצמם אינם צריכים לחזור ולקרוע כשהם מספרים זאת.
קנ. הרואה ספר תורה או אחד משאר כתבי הקודש שנשרף, צריך לקרוע שתי קריעות, על הגויל ועל האותיות, ובתנאי שנקרע במזיד, על ידי ישראל.
קנא. הרואה את ערי יהודה בחורבנן, אומר 'ערי קדשך היו מדבר', וקורע. הרואה את ירושלים בחורבנה, אומר 'ציון מדבר היתה, ירושלים שממה' וקורע. הרואה בית המקדש בחורבנו, אומר 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היו לחרבה', וקורע.
קנב. אותם המחוייבים בקריעה שאסורים באיחוי, היינו באיחוי שלם ויפה, אבל רשאים לתופרם בתפרים רחבים וגסים, או להניח את שתי הקצוות זו על זו ולתחוב בהם מחטים, או לתופרם כעין שלבים של סולם.
קנג. אותם המחוייבים לקרוע, צריכים לקרוע בגד שלם, או בגד שנקרע ונתפר בתפירה שלמה ויפה, אבל אם קרע בגד קרוע, אף שתפרוהו בתפירות רחבות, או הניחו את ראשי הקרעים זה על זה ותחבו בו מחטים, או שתפרוהו כסולמות, לא יצא.
קנד. בגד שנקרע ואסור לאחותו, גם אם הופכו באופן שיהא בית הצואר הקרוע למטה, אסור לאחותו.
קנה. כשם שלבעל הבגד אסור לאחותו, כך לקונה ממנו אסור לאחותו, ולכן כשמוכר לחבירו בגד כזה צריך להודיעו מתחילה שזהו בגד האסור באיחוי.
קנו. קריעה ראשונה שקורע האדם בבגדו, שיעורה טפח, ואם בא לאחר זמן לקרוע על מת נוסף, מוסיף אפילו כל שהוא.
קנז. המתחיל לגלח את שערו, ובאמצעה נודע לו שמת אביו, רשאי לסיים את תגלחתו. וכן אם נודע למגלח אותו שמת אביו [ונאסר במלאכה] מותר לו לסיים את התגלחת, משום כבוד הבריות.
קנח. אדם שאמרו לו שמת אחד מקרוביו, וקרע, ואחר כך התברר שהיה זה קרוב אחר שמת, אם הוברר לו הדבר בתוך כדי דיבור לקריעתו, אינו צריך לחזור ולקרוע. אך אם התבררה לו הטעות לאחר כדי דיבור, צריך לחזור ולקרוע. אמנם אם אמרו לו סתם שמת קרובו, והוא חשב בדעתו שזהו קרוב מסוים, וקרע, ואחר התברר לו שהיה זה קרוב אחר, אפילו אם הובררה לו הטעות לאחר כדי דיבור, אינו צריך לחזור ולקרוע.
קנט. מי שהיה לו חולה בתוך ביתו, והיה נדמה לו שמת, וקרע עליו, אם מת בתוך כדי דיבור לקריעתו, אינו צריך לחזור ולקרוע. אך אם מת לאחר כדי דיבור עליו לחזור ולקרוע.
קס. אדם השומע שמתו כמה מקרוביו יכול לקרוע קריעה אחת על כולם, אך אם חלק מהמתים הם אביו או אמו, עליו לקרוע עליהם קריעה בפני עצמה. וכן אם כבר קרע בבגדו קרע על אחד מקרוביו, ואחר כך מתו אביו או אמו, אין לו לקרוע עליהם כהמשך לקרע הקודם, אלא עליו לקורע קרע חדש. וכן אם קרע על אביו או על אמו, ואחר כך מת לו קרוב אחר, לא יקרע עליו כהמשך לקרע של אביו ואמו, אלא יקרע קרע אחר, משום כבוד אביו ואמו.
קסא. מקום הקריעה הוא בחלק העליון של הבגד, לא למטה ולא בצדדים, ויכול לקרוע מבית הצואר ועד כנגד טבורו, ולא יותר. ויכול להרחיק שלש אצבעות ברוחב הבגד ממקום הקריעה הראשונה ולקרוע קרע נוסף. ואם נתמלא כל הבגד קרעים יכול להופכו באופן שהחלק התחתון יהיה כעת למעלה, וימשיך ויקרע שם.
קסב. כהן גדול, שאסור לו לנהוג אבלות ולא לקרוע על מתו, פורם את חלוקו מלמטה, לכבוד אביו.
קסג. הקורע על מתו, ומת לו קרוב נוסף בתוך שבעה, עליו לקרוע קרע חדש. אך אם מת השני לאחר שבעת ימי האבלות של המת הראשון, די בכך שיוסיף על הקרע הראשון.
קסד. אסור לאדם להמנע מלקרוע על מתו, ולצאת עם בגד שכבר היה קרוע קודם לכן, כיון שלא קיים בכך את חובתו כלפי המת, וגונב הוא את דעת הבריות.
קסה. השואל מחברו חלוק ללבישה, ואמר לו שהולך הוא לבקר את אביו החולה, ובזמן שהיה לבוש בו מת אביו, הרי זה כאילו נתן לו בעל החלוק רשות מפורשת לקורעו, וקורעו, וכשיחזירנו לבעל החלוק רשאי הלה לאחות את הקריעה, והקורע משלם לו את הפחתת השווי של החלוק מחמת הקריעה. ואם בעל החלוק לא ידע שהולך הוא לבקר את אביו החולה, אסור לו לקורעו כלל.
קסו. חולה שמת לו אחד מקרוביו שהוא צריך להתאבל עליהם, אין מודיעים לו על כך, מחשש שתיטרף דעתו עליו מחמת צער. ואם נודע לו שמת קרובו אין קורעים לו את בגדו, ומשתיקים את הנשים שלא תקוננה בפניו.
קסז. קטן שמת קרובו, מקרעים לו את בגדו, כדי להגדיל את עוגמת הנפש והצער של הגדולים, שירבו בהספד על המת.
קסח. אדם שמת חמיו או חמותו, אף שאינו מתאבל עליהם עליו לקרוע עליהם את בגדו, מפני כבוד אשתו.
קסט. הגוסס, דינו כחי לכל דבר, ולכן אין עושים בו שום הנהגה שנוהגים עם מת, כגון קשירת לחייו, פקיקת נקביו והנחת כלים קרים על טבורו. אין סכין אותו, אין מדיחין אותו, ולא מטילים אותו על החול או על המלח.
קע. אין מעצמים את עיניו של הגוסס, והנוגע בו, כאילו שופך דמים.
קעא. אין קורעין, ולא חולצים, ולא מספידים, ואין מכניסים ארון לבית, עד שימות.
קעב. לא יחזיק האבל תינוק בחיקו, שמא יביאנו התינוק לידי שחוק, ויתגנה בעיני הבריות.
קעג. ההולך לנחם את האבל, אם הוא אוהבו ורגיל עמו, יישבו שניהם על מיטות כפויות. ואם לא, ישבו שניהם על מיטות זקופות.
קעד. ההולך ממקום למקום לסחורה, ושמע בדרכו שמת אחד מקרוביו, אם יכול שלא לעשות שום עסק באותה עיר, ימנע. ואם אינו יכול, כי לא ימצא את צרכיו במקום אחר, רשאי לקנות את כל צרכי הדרך שיש בהם צורך חיי נפש.
קעה. כפיית המטה ושאר עניני האבלות על המת נוהגים משעת סתימת הגולל.
קעו. בערב שבת מזמן מנחה קטנה והלאה מותר לזקוף את המיטות בבית האבל, אך אין האבל רשאי לשבת על המטה כשהיא זקופה עד שתיכנס השבת.
קעז. במוצאי שבת חוזרים וכופים את המיטות, ואפילו אם לא נשאר אלא יום אחד של אבלות.
קעח. חיוב כפיית המטה בבית האבל הוא בכל המטות, ואפילו היו לו עשר מיטות בעשרה בתים שונים, כופה את כולן.
קעט. מת אחד האחים, כל האחים כופים מיטותיהם, כל אחד בביתו, כיון שזהו חלק ממנהגי האבלות.
קפ. מטה שאינה עשויה לשכיבה, אלא להניח עליה כלים, אין כופים אותה.
קפא. דרגש, העשוי מארבעה עמודים ומצע של עור הקשור אליהם, מתיר את הלולאות הקושרות את העור לעמודים, והוא נופל מאליו.
קפב. מיטה שעמודיה בולטים כלפי מעלה ומחמת כן אי אפשר להופכה, די בכך שזוקפים אותה על צידה.
קפג. חיוב כפיית המיטה הוא אפילו אם אין האבל ישן על גבי מיטה אלא על כסא וכדומה, או אפילו על הקרקע.
קפד. מותר לטאטא ולשטוף את בית האבל, ולהדיח קערות וכוסות וכדומה.
קפה. אין להביא בשמים לבית האבל, וכן אין לשרוף בשמים על גבי גחלים.
קפו. תקנות שונות תיקנו חכמים בבית האבל, כדי שלא יתביישו העניים: אין מביאים מאכלים לבית האבל אלא בסלי נצרים של ערבה קלופה, ואין משקים אלא בכלים של זכוכית צבועה.
קפז. וכן תיקנו חכמים תקנות בדרך הוצאת המת, שלא יתביישו העניים: מכסים את פני המת, ומוציאים אותו בכליבה, שאינה יקרה, ומלבישים אותו בכלי פשתן זולים.
קפח. המלין את מתו ללא קבורה, עובר באיסור לא תעשה, אך אם הלינו לכבודו, כגון להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר.
קפט. בגדים הנזרקים על מיטתו של המת, ונגעו במיטה הנקברת עימו, נאסרים בהנאה, ולכן יש למנוע את קרובי המת מלזרוק בגדים על המת, וכל המרבה להשליך עליו בגדים עובר בבל תשחית, ומנוול את המת בכך שמרבים עליו הבגדים רפש וטיט, ומרבה עליו את הרימה הנוצרת מהבגדים הנרקבים לאחר זמן.
קצ. כסות שהמת נקבר בה, באה עמו לעתיד לבוא, ועתידים צדיקים לעמוד לעתיד לבוא בלבושיהם, כשתהיה תחיית המתים במהרה בימינו אמן.
