(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, אם היה ולד של קיימא הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה, ואם הפילה או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו, שחליצת המעוברת אינה חליצה וביאת המעוברת אינה יבום. (יבום, פ"א ה"כ)
ב. לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת לא תנשא צרתה עד שתלד זו שאין הולד מתיר עד שיצא לאויר העולם. (יבום, פ"א הכ"א)
ג. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותן וממתינין לה, אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים, ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו. (יבום, פ"א הכ"ב)
ד. ילדה לאחר ששה חדשים משנתיבמה ולד של קיימא הרי הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון לפיכך יוציא בגט והולד כשר, ואם בא עליה אחר שילדה הבנים שיבאו אחריו ספק ממזרים. (יבום, פ"א הכ"ג)
ה. במה דברים אמורים, כשאמר בלשון ירושה, אבל אם נתן מתנה דבריו קיימין, לפיכך המחלק נכסיו על פיו לבניו כשהוא שכיב מרע ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, כיצד תנתן שדה פלוני לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או יירשנה ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו, אף על פי שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור, אבל אם שהה צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלשתן. כיצד אם היה לשון המתנה באמצע יאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להן במתנה ויירשום, ואם היה לשון המתנה בתחלה יאמר תנתן שדה פלוני ופלוני לפלוני ופלוני ויירשום, ואם היה לשון המתנה בסוף יאמר יירש פלוני ופלוני (ופלוני) שדה פלוני ופלוני (ופלוני) שנתתים להן במתנה. (נחלות, פ"ו הלכות ה-ז)
ו. הכותב נכסיו לבנו ולאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורין עד שימות, וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות, ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של לוקח, עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח, שאין לאב אלא פירות וקניין פירות אינו כקניין הגוף. (זכיה ומתנה, פי"ב הי"ג)
ז. וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו, ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת, שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו. ומניקה, שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר. (גירושין פי"א הכ"ה)
ח. עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה, יוציא בגט, ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל, יחזירנה אחר עשרים וארבעה חדש של מניקה. נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו, אין בכך כלום. אירס מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא, ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד. (גירושין פי"א הכ"ח)
ט. מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה אחר מותו הרי זו תתיבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום, אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים, אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם שהה שלשים יום הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום ואם מת בתוך השלשים אפילו ביום השלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת מדברי סופרים ולא מתיבמת. (יבום, פ"א ה"ה)
י. כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו מספק דבריהם, גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה. (יבום, פ"ב הכ"א)
יא. ולא ישא אדם אשה במדינה זו ואשה במדינה אחרת שמא יאריכו הימים ונמצא אח נושא אחותו ואחות אמו ואחות אביו וכיוצא בהן ואינו ידוע… (איסורי ביאה פי"א הכ"ט)
יב. לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה… (גירושין פ"י הכ"א)
יג. דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק, אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבוא בקהל, לפיכך ממזר ודאי מותר לישא ממזרת ודאית אבל ממזר ספק או שתוקי או אסופי אסור לישא בת ישראל. (איסורי ביאה, פט"ו הכ"א)
יד. יבמה שלא שהתה שלשה חדשים ונתיבמה בתוך שלשה חדשים וילדה בן ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, זה הספק אומר שמא בן המת אני ואירש את נכסי אבי כולן ואין אתה ראוי ליבם אותה שאין אמי בת יבום והיבם אומר שמא בני אתה ואמך ראויה ליבם ואין לך בנכסי אחי כלום, הואיל וגם זה היבם ספק שמא יבם הוא או אינו יבם חולקין בשוה, וכן דין זה הספק עם בני היבם בנכסי המת שנתיבמה אשתו חולקין בשוה הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה. מת היבם אחר שחלק עם זה הספק ובאו בני היבם הראויים לירש אביהם אף על פי שיש לזה הספק לומר אם אחיכם אני תנו לי חלק בירושה זו ואם איני אחיכם החזירו לי החצי שלקח אביכם, אין לזה הספק בנכסי אביהן עמהן כלום ואין מוציא מידן. (נחלות, פ"ה ה"ד)
טו. ספק והיבם שבאו לחלוק בנכסי האב הרי היבם יורש ודאי וזה הספק אם הוא בן המת יש לו חצי הממון ולזה היבם חצי, ואם הוא בן היבם אין לו כלום, לפיכך היבם יורש וידחה הספק, הניח היבם שני בנים ודאין ואחר כך מת היבם הרי הספק אומר אני בן המת ויש לי מחצה ולשניכם מחצה והשנים אומרים אתה אחינו ובן היבם אתה ואין לך אלא שליש בנכסי הזקן החצי שמודה להם בו נוטלין והשליש שמודין הן לו נוטל והשתות הנשאר חולקים אותו בשוה הוא נוטל חציו ושניהם חציו, מת הספק הרי היבם אומר שמא בני הוא ואני אירשנו ואבי היבם אומר שמא בן בני המת הוא ואני אירשנו חולקין בשוה (מת היבם הספק אומר בנו אני ואירשנו ואבי היבם אומר שמא בן בני האחר אתה וזה אחי אביך הוא ואני אירשנו חולקין בשוה). (נחלות, פ"ה ה"ה)
טז. מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו בין שהיו ארבע השדות המקיפות אותה לארבעה אנשים בין שהיו הארבע שדות קנויות מאחד הרי כל אחד מהן דוחהו ואומר שמא דרך שלך על חברי הוא, לפיכך יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, וכן אם היו ארבע השדות לאיש אחד שקנה אותן מארבעה אין לו עליו דרך שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהן ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו, אבל אם היה בעל ארבע שדות המקיפו איש אחד והוא בעל המצר שלה מתחלה ועד סוף הרי זה אומר לו מכל מקום דרכי עליך וילך לו בקצרה באי זו שדה שירצה בעל השדה וכן כל כיוצא בזה, ואם החזיק בדרך ואומר זו היא דרכי אין מסלקין אותו ממנה אלא בראיה ברורה. (טוען ונטען, פט"ו הי"א)
יז. שומרת יבם יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס, מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. (אישות פכ"ב ה"י)
יח. שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחים מאמר משפחת בית אביה יורשין בנכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והן יירשו כתובתה כמו שביארנו במקומו. (נחלות, פ"ג ה"ט)
יט. מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אם מת בלא זרע שנאמר ובן אין לו יבמה יבוא עליה, מן התורה אינו צריך לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים אלא יבוא עליה, וכתובתה על נכסי בעלה שמת. (יבום, פ"א ה"א)
כ. יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו, וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים שיש להן כתובה. (אישות פכ"ב הי"ד)
כא. הכונס יבמתו וגירשה אם רצה להחזיר יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. (יבום, פ"א הט"ו)
כב. מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנ' והיה הבכור אשר תלד וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת וזה שנאמר אשר תלד משמעו אשר ילדה האם עם משמע אשר תלד היבמה. (יבום, פ"ב ה"ו)
כג. לא רצה הגדול ליבם מחזרין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ואין כופין את היבם ליבם אבל כופין אותו לחלוץ. (יבום, פ"ב ה"ז)
כד. אמר הגדול המתינו לי עד שיגדיל הקטן או עד שיבא ההולך או עד שיבריא החרש ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אחלוץ אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או יבם או חלוץ. (יבום, פ"ב ה"ח)
כה. בא זה שתלתה בו ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה ליבום והיא אינה רוצה בו ואומרין לה אין כאן מי שרוצה ליבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתיבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת. (יבום, פ"ב הי"ג)
