פרשה מבוארת – אחרי מות, קדושים

"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם" (ויקרא פרק טז, ג-ד)

שאלה: מדוע ציותה התורה שעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים תיעשה בארבעה בגדי לבן, ולא בשמונת בגדי הזהב של הכהן הגדול, העשויים לכבוד ולתפארת.

תשובות: א. כיון שבאותו זמן נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, לקדש הקדשים, לפני ה', ראוי שיכנס בהכנעה ושפלות כמו הכהנים הפשוטים, ולא בבגדי זהב מפוארים. ובפרט שהכרובים המרמזים על השראת השכינה עשויים זהב, אין ראוי שיהא העבד שוה לאדוניו בבגדי זהב, ולכן ציותה התורה שילבש בגדי לבן. ב. כאשר נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים עליו להיות זך ונקי מכל עוון, והבגדים הלבנים מורים על הטהרה והנקיות מהחטאים, כמו שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו', וכן 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים'. ג. כאשר נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים הרי הוא מתדבק בה', ומדמה את עצמו ככל האפשר למלאכים העומדים לפני ה', כאילו היה גם הוא אחד מצבא מרום, והמלאכים נראים במראות הנבואה בלבוש לבן, כמו שנאמר בדניאל 'ואשמע את האיש לבוש הבדים'. ד. בזמן שהכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים הרי הוא כמי שעובר מהעולם הזה אל העולם הבא, ללא אכילה ושתיה, מתודה ומתחרט ומתכפרים לו עוונותיו, ולכן היה לובש בגדים לבנים, כמו המת הלובש בגדי פשתן לבנים, לרמז שלא נשאר בידו דבר מכל קניניו בעולם הזה [ולפי ביאור זה מובן גם מדוע בגדי הכהן הגדול לאחר יום הכפורים אסורים בהנאה לעולם, כיון שהם דומים לבגדי המת, שנאסרים בהנאה לעולם]. (שאלה טז).

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא פרק יז, ג-ה)

שאלה: פסוקים אלו עוסקים במי שמקריב קרבן לה' מחוץ למשכן, שמתחייב על כך כרת, אך יש להבין מדוע כתב התורה 'דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך', אם הכוונה לדם הבהמה, הרי בכל מקרה סופה לשחיטה ומה העוון הגדול בכך ששפך את דמה. ואם הכוונה לדם אדם, לא התפרש בכתוב מי הוא האדם שנשפך דמו בגלל מעשה זה.

תשובה: נאמר בהמשך הפסוקים 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים', כי היה המנהג הקדום לשפוך את הדם ולאוספו על הקרקע, והיו מתקבצים בני אדם סביבו לעבודה זרה. ואדם זה ששחט את קרבנו בחוץ ושפך את דמו, גורם לאנשים אחרים שיתקבצו סביב דם הקרבן לעבודה זרה ויתחייבו כרת ומיתה, וכאילו שפך את דמם. (שאלה ב).

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא פרק יט, ג-ה)

 שאלה: מדוע במצוות אלו, וכן בחלק מהמצוות הבאות, אמר הכתוב בסיום כל מצוה 'אני ה' אלוקיכם'.

תשובה: חזרה התורה וציותה כאן על מצוות שכבר ציותה עליהם במקומות אחרים, ובאה לומר שאף את המצוות השכליות, כמו שמירת שבת [שכל אדם רוצה לנוח יום אחד בשבוע], או כיבוד אב ואם, וכיוצא בהם, אל תקיימו אותם מפני שאתם מבינים בדעתכם שהם טובים לכם, אלא מפני ציווי ה', ולכן אמרה התורה על מצוות אלו 'אני ה' אלוקיכם', שציויתי עליהם, ומחמת כן עליכם לשומרם. (שאלה ב).

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא פרק יט, כג)

שאלה: הרי יש כלל בעניני המצוות, שכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, ומדוע מצוות ערלה נוהגת בחוץ לארץ. וכיון שהיא נוהגת בחוץ לארץ, מדוע פתחה התורה ואמרה 'וכי תבואו אל הארץ'.

תשובה: טעם מצוות ערלה הוא כיון שהיתה דרכם של עובדי עבודה זרה לעשות פעולות שונות כדי לזרז [לפי מחשבתם] את צמיחת הפירות באילן, וכדי להרחיק את בני ישראל מהדמיונות הללו ציוה ה' שבכל שלשת השנים הראשונות של העץ יהיה אסור לאכול את פירותיו, וכך לא ינסו לעשות מעשים וענינים השייכים לעבודה זרה כדי למהר את צמיחת הפירות. וכיון שזהו טעם המצוה, חייבה זאת התורה גם בארץ וגם בחוץ לארץ [ומצוות התלויות בארץ הנוהגות רק בארץ הן מצוות השייכות לשביתת הקרקע בשמיטה וביובל, או להפרשת תרומות ומעשרות לצורך הכהנים והלויים, שאלו מצוות שטעמם שייך רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ]. אמנם הקדימה התורה ואמרה 'כי תבואו אל הארץ', כדי לומר להם, אף שאתם כעת במדבר, ומשתוקקים להכנס לארץ ישראל ולנטוע אילנות ולאכול מפירות הארץ, אל תעשו מעשים השייכים לעניני עבודה זרה כדי למהר את צמיחת הפירות,  כיון שבין כך יהיו פירות הארץ אסורים בשלש השנים הראשונות של הנטיעה. (שאלה ה).

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ… אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא פרק יט, כו, ל-לב)

 שאלות: א. מדוע לאחר איסורי 'לא תנחשו ולא תעוננו', ועוד עבירות שהם מעניני עבודה זרה, חזרה התורה וכתבה 'את שבתותי תשמורו', והרי כבר נאמר ציווי זה בתחילת הפרשה. ב. מדוע נסמכו האיסורים של פניה אל האובות והידעונים, שהם ממיני עבודה זרה של הגדת העתידות, למצוות הידור פני זקן וקימה מפני שיבה.

תשובה: לאחר שהזהירה התורה מפני עשיית דברים שהיו נוהגים בהם עובדי עבודה זרה, כדי להגיע לפי טעותם לתועלת ורווח שיהיו להם בעולם הזה, מסיימת התורה ואומרת 'את שבתותי תשמורו', ועל ידי זה תתבוננו בחידוש העולם ובריאתו על ידי ה', ותדעו שתוכלו להשיג את כל הדברים על ידי הליכה בחוקות ה' ומצוותיו, ולא על ידי עבודה זרה. ולאחר מכן הוסיפה התורה שגם האובות והידעונים, שעל ידם ניתן כביכול לדעת את העתידות, אל תפנו אליהם כלל, ואם בכל זאת תרצו לדעת כיצד לנהוג ומהם הדרכים האמיתיות לנהוג בהם, לכו אל הזקנים והנביאים שבימיכם, והנביאים יאמרו לכם את העתידות, והזקנים יאמרו לכם את הדרכים הנכונות ללכת בהם, בלא שתצטרכו לטעות אחרי עבודות זרות ומגידי עתידות בדרכי עבירה. (שאלות יא-יב).