פרשה מבוארת – שמיני
"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא פרק ט, כד)
שאלה: מדוע היה קידוש המשכן והמזבח על ידי ירידת האש מן השמים, שאכלה את הקרבנות, וכן מצאנו בימי שלמה המלך לאחר שנבנה בית המקדש הראשון שנאמר "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת", וכן בימי אליהו הנביא נעשה קידוש ה' על ידי האש, שנאמר "וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים", ויש להתבונן בכל המקומות הללו, מדוע היה הקידוש האלוקי על ידי ירידת אש בדוקא.
תשובות: א. המחנה האלוקי וקיבוץ המלאכים נמשל תמיד לאש, וכמו שנאמר במעמד הר סיני 'וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', וכן יחזקאל במעשה מרכבה ראה 'אֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ'. לכן באה האש במשכן ובבית המקדש, להראות ששם שורה השכינה וכבוד ה' עם רבבות קדש. ולכן כשראו זאת ישראל נפלו על פניהם, כי השתחוו לאותה האש המורה על שכינת השם ומלאכיו. ב. כיון שהאדם בטבעו מסתפק האם אכן ה' משגיח בפרטי מעשי בני האדם, מחמת גדלות ה' ושפלות בני האדם, ולכן, כדי להשריש בלב עם ישראל את האמת אודות השגחתו הפרטית בבני האדם, הוריד אש מן השמים על המזבח, שיראו בעיניהם שכמו שהאש היא רוחנית וקלה ובדרך כלל עולה מלמטה למעלה, ועתה היא יורדת מלמעלה למטה, כך השגחת ה' – הגם היותו רוחני ומרומם – יורדת למטה להשגיח במעשי בני האדם. ג. כיון שהתורה נמשלה לאש, כמו שנאמר 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ', וכן נאמר 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה", וכאשר הוקם המשכן בשלמותו, וישראל התקרבו לה' על ידי הקרבת הקרבנות, ירדה להם אש מהשמים להורות להם שהשלימות האמיתית היא בשמירת התורה, המשולה לאש. ד. כיון שהיו בבני ישראל בני אדם שהסתפקו איך יתכן שה' – שהוא רוחני ומרומם – ירצה בהקרבת קרבנות גשמיים, ואיך יהיו לריח ניחוח לפניו, ולכן הוריד ה' אש מהשמים, להראות לכל העם שרצה האלוקים את מעשיהם והתרצה בהם, ושלח אש שתאכל את הקרבנות, ולכן היו העם מרננים ומודים לה' על כך. (שאלה ז).
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא פרק י, א-ג)
שאלה: מה היה חטאם של נדב ואביהוא שמחמת כן מתו, וכיצד רמוז הדבר בלשון הפסוקים.
תשובה: נרמזו בפסוק ששה דברים שבגללם התחייבו נדב ואביהוא מיתה: א. כיון שבאותו יום שנחנך המשכן והתחיל אהרן הכהן את עבודתו במשכן היו כל העבודות נעשו רק על ידו ולא על ידי בניו, והיה בכך חוסר כבוד כלפי אביהם, וזה נרמז במה שנאמר שהיו 'בני אהרן'. ב. חטאו בכך שהקריבו שניהם יחד את הקטורת, ולעולם אין הקטורת באה על ידי שני כהנים, אלא על ידי כהן אחד בלבד, ודבר זה נרמז במה שנאמר 'איש מחתתו'. ג. הקטרת הקטורת נעשית על ידי שנותנים תחילה גחלים, ועליהם מניחים את הקטורת, והם הפכו את הסדר ושמו תחילה קטורת ואחר כך הניחו עליה את האש, ודבר זה נרמז בכך שנאמר 'ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת', כלומר, שכבר שמו עליה בתחילה קטורת, ואחר כך נתנו שם את האש. ד. גם כאשר מקטירים את הקטורת, עושים זאת ב'קדש', על מזבח הזהב, ורק פעם בשנה ביום הכפורים נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים להקטיר, והם נכנסו לקדש הקדשים ללא ציווי, ודבר זה נרמז במה שנאמר 'ויקריבו לפני ה". ה. כאשר מקטירים קטורת לוקחים אש רק מעל גבי המזבח החיצון, ואסור להביא אש אחרת לצורך הקטורת, והם הביאו אש מחוץ לבית המקדש, ודבר זה נרמז בכך שנאמר 'אש זרה'. ו. באותו יום שימש משה רבינו ככהן גדול, ומלבד עבודות מסוימות שציוה על אהרן לעשות עשה משה רבינו את כל העבודות, וכיון שאפילו לאהרן הכהן לא היתה רשות להקטיר קטורת באותו יום ללא ציווי מיוחד ממשה רבינו, כל שכן שלהם לא היתה רשות לעשות זאת, ודבר זה נרמז בכך שנאמר 'אשר לא ציוה אותם', כי באותו יום כל העבודות נעשו רק על ידי ציווי מיוחד של משה רבינו בשם ה'.
"וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא פרק יא, לט)
שאלה: מדוע בהמה שמתה מעצמה מטמאת את הנוגע בה, ואילו בהמה שנשחטה כדין אינה מטמאת, והרי שתיהן מתות עתה, ומה ההפרש ביניהן.
תשובה: כיון שהבהמה שנשחטת על ידי אדם, הרי היא נשחטת בהיות בבריאותה ובחוזקה אין בה כל חולי או הפסד בגופה, ואינה מטמאת. אבל בהמה שמתה מעצמה, בדרך כלל זהו מפני חולי או נזק אחר שיש בגופה, ודבר זה גורם לעיפוש וקלקול הגוף, ולכן הנוגע בבשר הנבלה נטמא. (שאלה ו).
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם, דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (ויקרא פרק יא, א-ג)
שאלה: מה הטעם בכך שנאסרו באכילה חלק מבעלי החיים, בחיה ובבהמה, בעופות ובדגים. ולא מסתבר שזהו מחמת שאין הם בריאים לגוף, שהרי אנו רואים את אומות העולם אוכלים את כל בעלי החיים הללו ואינם נעשים חולים או חלשים מחמת כן. ועוד, שהרי לא נימנו בכתוב הנחשים והעקרבים המזיקים יותר בארסיותם, וכן לא אסרה התורה את אכילת העשבים והצמחים המזיקים וממיתים ברעל שיש בהם.
תשובה: לא באה התורה במצוות אלו לרפא את הגוף ולבקש את בריאותו, אלא לבקש את בריאות הנפש ותחלואיה, ולכן אסרה את המאכלים שמתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה, ויוצרים במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות, ועושים באדם מזג רע, שממנו תתהווה רוח טומאה המטמאת את הדעות והמעשים, ומרחיקה את רוח הטהרה והקדושה, שעליה ביקש דוד המלך 'ורוח קדשך אל תקח ממני', ועל כך ביקש 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'. ולכן נאמר 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם', ולא קראם הכתוב מזיקים או גורמים למחלות, אלא טמאים, להורות שטעם איסורם אינו מחמת הגוף, אלא מחמת הנפש, שיהיו המאכלים טהורים היוצרים באדם דם זך ומזוקק. ובנוסף לכך היו המאכלים הללו באותו זמן מדרכי עובדי עבודה זרה, ולכן נקראו מאכלים אלו במקומות מסוימים בלשון 'תועבה', כפי שנקראת העבודה זרה בלשון התורה. (שאלה ח).
