שנינו במשנה לגבי בן ממזר, 'וְחַיָּב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ' וְכוּ'. תמהה הגמרא, [וְאַמַּאי] – מדוע חייב בן ממזר על הכאת או קללת אביו, קְרִי כָּאן – והרי יש לקרוא בענין זה את הפסוק (שמות כב כז) 'וְנָשִׂיא בְּעַמְּךָ לֹא תָאוֹר', ומלשון 'בעמך' דרשו חכמים שאיסור קללה הוא רק בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, והיינו שנוהג במנהגי ישראל הכשרים, ואילו אדם זה שהוליד ממזר, בודאי עבר על איסור ערוה שיש בה כרת, ואינו בכלל עושי מעשה עמך, ומדוע אם קללו הבן חייב מיתה. מתרצת הגמרא, דין זה עוסק בְּאופן שֶׁעָשָׂה האב תְּשׁוּבָה על עבירה זו, ועתה הרי הוא ככל ישראל הכשרים, ואם קללו בנו, חייב מיתה.
מוסיף הרי"ף: דין זה שאמרה הגמרא, שיש חילוק בין אב העובר עבירה לאב שלא עבר עבירה או שחזר בתשובה, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן חִיּוּבָא – זהו רק לענין חיוב מיתה, שאם לא עשה תשובה פטור הבן ממיתה אם הכהו או קללו, אֲבָל לְעִנְיַן אִיסּוּרָא – לגבי עיקר האיסור על הבן לקלל או להכות את אביו, אֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה האב תְּשׁוּבָה, אָסוּר לוֹ לַבֵּן לְהַכּוֹתוֹ לְאָבִיו וּלְקַלְּלוֹ. ומוכיח זאת הרי"ף, דְּגַרְסִינָן – שהרי למדנו בְּמסכת סַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק אֵלּוּ הַנֶּחְנָקִין (פח:), אָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא, וְכֵן תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – כך שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, לַכֹּל – לכל העונשים שהתחייב האדם בבית דין אֵין הַבֵּן של אותו אדם נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ בית דין לְהעניש את אָבִיו, לֹא לְהַכּוֹתוֹ, וְלֹא לְקַלְּלוֹ, חוּץ מִמֵּסִית וּמֵדִיחַ – אם הסית או הדיח את בנו לעבוד עבודה זרה, שאז הבן עצמו נעשה שליח בית דין להורגו, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (דברים יג ט-י) 'לֹא תַחֲמוֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו, כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה' [ופסוק זה עוסק באביו, שהרי נאמר בתחילת הפרשה (שם יג ז) 'כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ', ודרשו חכמים (ספרי) ש'רעך אשר כנפשך' זהו כינוי לאביו של האדם, ועליו נאמר סיום הפסוק שעל האדם להורגו בעצמו (תורת חיים)].
הרי"ף דן עתה באדם שבא על שפחתו הכנענית, מה דין הולד: הָא דִּתְנַן – דין זה ששנינו במשנתנו 'וּבְנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בן מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים', אַמְרֵי רַבְּוָואתָא – אמרו רבותינו, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק במי שבא על שִׁפְחָה כנענית דַּאֲחֵרִים, דּוּמְיָא דְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים – בדומה לבא על הגויה, דְּלֵית לֵיהּ קִנְיָן בְגַוַּהּ – שאין לו עצמו קנין בה. אֲבָל שִׁפְחָה דִּידֵיהּ – אדם הבא על שפחה כנענית השייכת לו, לֹא – אין אומרים שבנה עבד, כיון דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, ובודאי שיחרר את שפחתו קודם שבא עליה, והרי היא גיורת, ובנה ישראל המתייחס לאביו. וְאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ – ואמרו משמו דְּרַב נַטְרוֹנַאי גָּאוֹן הָכִי [-כך], הָא דִּתְנַן – מה ששנינו במשנה במסכת קדושין (סו:) וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד כָּמוֹהָ, וְאֵי זוֹ זוֹ – ואיזו היא אשה זו שאין בה תפיסת קדושין כלל, לשום אדם מישראל, שולדה כמותה, זוֹ וְלַד שִׁפְחָה וְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אמר על כך רב נטרונאי גאון, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק בשִׁפְחָה דַּאֲחֵרִים, דּוּמְיָא דְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים דְּלֵית לֵיהּ קִנְיָן בְגַוָּהּ – בדומה לגויה, שאין לאדם הבא עליה קנין בה, אֲבָל אדם שבָּא עַל שִׁפְחָה דִּידֵיהּ – שפחה השייכת לו, וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת, אַף עַל גַּב דְּלֹא נְקִיטָא גֵּט חֵרוּת – על אף שאין האשה מחזיקה בידה גט שחרור מהבעל, אנו דנים אותה כמשוחררת, והבת שילדה בִּתּוֹ הִיא, דְּאָמוּר רַבָּנָן – שכך אמרו חכמים, אֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, ובודאי שחרר אותה קודם שבא עליה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ – על אותה בת, חַיָּב מיתה בידי אדם מִשּׁוּם איסור ביאה על בִּתּוֹ. וְאִם בָּא עָלֶיהָ בְּנוֹ של אותו אדם מאשה אחרת, חַיָּב עליה כרת מִשּׁוּם אֲחוֹתו.
וְחָזֵינַן לְגָאוֹן אַחֵר – ומצאנו לדברי גאון אחר, דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ מִילְּתָא – שהסתפק בדין זה, האם יכולים אנו להניח בודאות שאותו אדם שחרר את שפחתו קודם שבא עליה, וּמִתּוֹךְ דְּבָרָיו נְקִיטִינַן בְּהָא מִילְּתָא לְחוּמְרָא לְגַבֵּי אִיסּוּרָא – ומתוך דברי גאון זה עולה שיש להחמיר בדבר לענין איסורים, דְּהֵיכָא דְּאִית לֵיהּ אִיתְּתָא – שאם יש לאותו אדם אשה ישראלית, וּמִית – ומת אותו אדם, וְלֵית לֵיהּ זַרְעָא אֶלָּא הַאי דְּאוֹלִיד מִן הַשִּׁפְחָה – ואין לו זרע אחר מלבד אותו בן שנולד מהשפחה, נְקִיטִינַן לְחוּמְרָא – אנו מחמירים לחשוש שמא לא שחרר אותה, ואין אותו בן מתייחס אחריו, ואינו פוטר את אשת אביו מיבום, וְחוֹלֶצֶת הַהִיא אִיתְּתָא וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת – ומחמת ספק זה צריכה אותה אשה חליצה כדי להיות מותרת להנשא לאחרים, אך אסורה להתייבם, שמא באמת שחרר את שפחתו, ובן זה פטר אותה מיבום, ואסורה היא על אחי בעלה באיסור אשת אח שלא במקום מצוה. וּלְעִנְיַן מָמוֹנָא נְקִיטִינַן לְקוּלָּא – אבל לענין ממונות אנו מקילים, וְלֹא יָרֵית לֵיהּ – ואותו בן מן השפחה אינו יורש את האב, שמא אין הוא מתייחס אחריו, אֲבָל אִיהוּ גוּפֵיהּ לֹא מְזַבְּנֵי לֵיהּ יוֹרְשִׁין – אבל אין יורשיו האחרים של האב יכולים להחזיק בו בתורת עבד כנעני ולמוכרו, בטענה שהוא בנה של השפחה והיא שייכת להם, כיון שיתכן שבאמת שחרר האדם את שפחתו קודם שבא עליה, ואותו ולד הוא בן חורין, ומספק אינם יכולים למוכרו. וְאִי בְּעָא לְמֵיסַב בַּת יִשְׂרָאֵל – ואם רוצה אותו בן שפחה לישא בת ישראל, מַצְרִיכִין גֵּט שִׁחְרוּר – צריך הוא לקבל גט שחרור מיורשי אביו, מחשש שמא הוא עדיין עבד. וְאִי קַדֵּישׁ מִקַּמֵּי גֵּט שִׁחְרוּר – ואם קידש בת ישראל קודם שקיבל גט שחרור מיורשי האב, חוששים אנו שמא חלו קידושיו, ומַצְרִיכִינַן לָהּ גִּיטָּא מִינֵּיהּ – וצריכה היא לקבל ממנו גט. וְאִי בָּעֵי לְמִנְסַב שִׁפְחָה – ואם רוצה אותו בן לישא שפחה כנענית, האסורה על בן ישראל ומותרת לעבד, לֹא שָׁבְקִינַן לֵיהּ – אין מניחים אותו לעשות כן, מחשש שהוא בן ישראל, האסור בשפחה כנענית.
